Little Shit // Taekook✔︎

•בדרך•

טאהיונג המשיך לברוח ממני, לא אכפת לו שהוא נפל, לא היה אכפת לו שהוא בקושי מתחמק מהילדים הרבים במסדרונות בית היתומים. הוא נכנס לחדר אקראי וסגר את הדלת, החדר היה ריק. "טאהיונג?" שאלתי בקול, הרי ידעתי שהוא בפנים. פתחתי את דלת החדר, מספר היה חרוט עליה, 47. "טאהיונג?" שאלתי בשנית, "טאהיונג לא פה" אמר הנער והסתיר את ראשו בתוך החולצה שלו. "טאהיונג מה יש לך, למה אתה בורח ממני",  הרגשתי אידיוט. הרי ידעתי למה הוא בורח מפניי, הוא שונא אותי. שונא אותי ופוחד ממני. והכל בגלל הגישה שלי.

"אני לא רוצה לדבר איתך" אמר טאהיונג בקול מהוסס, כאילו מפחד מלדבר מולי. "אבא ואמא דואגים לך".  "הם לא ההורים שלי",  "ומה עדיף? את ההורים המזדיינים שלך שזרקו אותך לפה?"  "היי! אל תדבר ככה על ההורים שלי! אל תגיד מילים לא יפות כאלו!" אמר טאהיונג, ב..כעס?, "אז אתה מוכן לבוא כבר?", "אני לא רוצה ללכת איתך". 

גאנגקוק לא יוכל לאמר שזה לא צבט לא היכנשהו, הרי הקטן תמיד נצמד אליו, תמיד רצה ממנו תשומת לב ותמיד רצה שיתייחס אליו בנחמדות. מה שאף פעם לא קרה. אבל גאנגקוק אהב את הנזקקות של הילד הזה, הוא אהב את זה שיכל להרוס אותו ולחדש אותו מתי שירצה. שהוא יכל לשלוט בו ככה. "תקשיב לי ותקשיב לי טוב טמבל" אמר גאנגקוק והחזיק בחולצת הפיג'מה של טאהיונג. "ת-תפסיק! ב-בבקשה.." דמעות זלגו על פניו של הקטן. הוא פחד. הוא כל כך פחד. הוא רצה כל כך לברוח, להעלם. להכנס אל הליטל ספייס שלו. להרגע. אבל הוא לא רצה להכנס אל הליטל ספייס שלו, הוא הרגיש שכאילו לא יכל להכנס אליו כשהנוכחות של גאנגקוק בקרבה. "תפסיק להיות נקבה, יש לנו דרך ארוכה הביתה ואני בלי רכב, אז בוא כבר" אמר גאנגקוק בעצבים, עד כמה שהוא שנא את טאהיונג. עד כמה שהוא תיעב את הליטל הדפוק הזה.. הוא לא רצה שיישאר במקום הזה הלילה. הוא רצה שהוא יהיה בביתם. אבל הוא בכלל לא יודע למה. אבל המחשבה על טאהיונג ישן במקום אחר.. עצבנה אותו.

"אני לא רוצה ללכת איתך" אמר טאהיונג בבכי, מנסה לברוח מגאנגקוק, מה שלא כל כך עובד. "תפסיק להתנגד ובוא, אם אתה לא בא איתי בחמש דקות הקרובות אני הולך ומשאיר אותך לחזור לבד", לפתע, טאהיונג הרים את מבטו, הוא שמע שמץ של דאגה. כמו ההורים האלו, שאומרים לילדים שלהם בפארק 'אני הולך', והילדים נשארים ללא ברירה וחייבים ללכת עם הוריהם. "גאנגי.. א-אתה.. רוצה שאחזור?", עיניו של הקטן נצצו. גם מדמעות וגם מהתרגשות. "ההורים שלי רוצים שתחזור, ההורים שלי היו טובים יותר בלעדיך", אמר גאנגקוק ויצא מהחדר, "אז.. לא היה לך אפילו קצת דאגה כלפיי?.." שאל טאהיונג וליטף עם אצבעותיו את הלחי שבה סטר לו גאנגקוק, הדמעות לא נעצרו. "אה וטאהיונג.." אמר גאנגקטק בשלווה, גורם לקטן להרים את ראשו בשנייה, "פאקינג תפסיק לקרוא לי גאנגי"

השניים יצאו מבית היתומים אחרי שיכנוע קטן של גאנגקוק, הוא אמר לקטן שהוא לא יקרא לו יותר ליטל שיט, טוב.. כמובן שזה היה שקר. "קח את זה" אמר גאנגקוק, מביא לאחר סוודר, הסוודר שאבא הוציא מהארון שלו ואמר לו להביא את זה לילד הזה. הסוודר ישב עליו בצורה חמודה שלבוגר יצא גיחוך קטן. "תגיד.. גאנגי.." התחיל הקטן והיה סמוק. "ז-זה הסוודר שלך?".. הוא חייך לעצמו ושיחק עם אצבעותיו. "כן". ענה גאנגקוק, "אז אל תדביק אותו במוזרות שלך".  טאהיונג לא ציפה שגם מסוודר, גאנגי יגיד עוד משהו לא נחמד. 

ההליכה הייתה ארוכה והשעה הייתה מאוחרת, טאהיונג החל להרדם במהירות, הוא פיגר מאחור בעוד גאנגקוק ממשיך ללכת. "ג-אנ.." הקטן בקושי הצליח לדבר, עפעפיו נסגרות לסירוגין, רגליו נשרכות תחתיו והוא מתאמץ להשאיר את ראשו למעלה. "גאנגי.." מלמל עוד פעם, "מה אתה רוצה ממני?"  "עייף", לעזאזל אמר גאנגקוק בראשו. מתכופף לרצפה, "מה אתה עושה?" שאל טאהיונג, כמעט נופל. "אתה מתכוון לעלות? או שאני אאסוף אותך בבוקר מפה?" עקץ גאנגקוק, הליטל עלה על גבו של הבוגר והחזיק בו, מפחד ליפול. הרי הוא מעולם לא עשה את זה לפני. זו הייתה הפעם הראשונה שלו.

  ראשו של הליטל הונח על כתפו של גאנגקוק. מריח את ריחו הנעים. בעוד טאהיונג נרדם, בבוגר עברו צמרמורות. למה הקרבה הזאת מרגישה נכונה כל כך?, ולמה הוא לא רוצה שהדרך הזאת תגמר?.. לעזאזל איתך ליטל שיט. "אני שונא אותך" מלמל גאנגקוק לקטן, שהיה ישן. הוא לא שמע מילה ממילותיו הפוגעניות שלו. טאהיונג היה כלוא בעולמו. עולם שבו כולם נחמדים ולכולם מגיע הזדמנות שנייה. 

__
אני עייף כל כך×_×..
אבל סוף סוף פרק, לא?
והיד השמאלית שלי עדיין לא חזרה לעצמה-