הגולשת

פרק 1- העבר של המחר

הצמרמורת שעברה בגופי חלחלה את גופי, והרגשה שמשהו רע עומד לקרות רק התחזקה. ידעתי, ידעתי שהוא לא ישרוד, כולם ידעו. רציתי להאמין שהוא יצא מזה, אבל העיניים שלא סימנו אחרת, הן סימנו לי שברגע שאני אצא מפה, ברגע שהדלת תפתח. המילה אבא לא תצא מפי יותר.
הגוף הכהה שלי, התחיל להתקלף בצבע לבן. הרגשתי את הלב שלי דופק במהירות מפורזת, שראיתי את ציפורניו המצהיבות. הרגשתי שהעולם מסתובב סביבי, ורק מחפש דרך חדשה לרדוף אותי.
עיניו האופרות בהקו בניצוץ מאושר כשראה אותי עומדת בפתח הדלת. אך שוב משהו עצר אותי מלחייך, לא יכולתי לחייך כשראיתי את השקיות בעיניו. אני כמעט בטוחה שהוא לא ישן.
לא הייתי מוכנה להיפרד ממנו, לא הייתי מוכנה לאבד את המשפחה היחידה שלי. לא הייתי מוכנה לעזוב אותו!
הוא הביט בי, משקיע את כול כוחו בהסתכלות עלי. מבחין בי ויודע כיצד אני מרגישה, לא הייתי צריכה לפתוח את פי כדי שידע מה עברתי, הוא ידע לבד. הוא הכיר בי את הדברים הטובים והרעים, הוא אהב את הרעים, הוא היה מוצא בהם משהו טוב. מבחינתו אני הייתי הכול והוא היה הכול בשבילי.
זה הפחיד אותי. הפחיד אותי לאבד אותו, האיש שגידל אותי כול חיי, אותו אחד שחיבק אותי כשבכיתי, ודאג לי שהרגשתי לא טוב.

"קים," קולו הצרוד נשמע, בזמן שהוא ניגב פיו ונשען על המיטה בגניחת כאב. "קימברלי, אני רוצה אותך לידי."
לא חשבתי כאשר קרא בשם שלי, רק רציתי להרגיש אותו שוב, לחבק אותו שוב, אולי זאת הפעם האחרונה. האחות הניחה את זרועה על עורפי והתקדמה איתי לכיוון המיטה שבה שכב אבי.
כזרעו של אבי ליטפה את פני כול רגשות העצב והחלחלה נעלמו. הרגשתי שלמה. הרגשתי בריאה, זה קצת אירוני, הוא החולה לא אני. אבל אני חולה בדבר שונה שאין לו תרופה, זה נקרא אובדן, אובדן מתממש. רק כשהוא היה נוגע בי, המחלה האבדנית שלי החלימה.
הוא הניח את ידו על פניי האדומות, שהיו רטובות מדמעות מלוחות שלא מפסיקות.
"קים, אבא עשה ויעשה הכול בשבילך, נכון?"
הנהנתי לתוך החזה שלו, בזמן שהעביר את ידו בין תלתלי שעריי הזהובים. הדמעות לא הפסיקו לא רגע. הוא לא ילטף אותי שוב, הוא לא היה פה שאני אצטרך אותו, הוא לא יגלוש איתי. הוא לא היה קיים יותר. אף אחד לא היה קיים יותר.
"קים," קולו הצרוד נשמע.
ידיי נאחזו בגופו בחוזקה ועטפתי אותו, לא שחררתי את האחיזה, אולי אם אני לא אתן לו ללכת הוא לא ילך.
"קים, תסכלי אלי, אל תגרמי להתחנן." הוא אמר בגיחוך ציני.
הרמתי את עיניי הדומעות מכעס, "אל תצחק, זה לא מצחיק."
הוא החזיר את ראשי לחזה שלו, ויכולתי לשמוע את ליבו דוהר מבפנים. הוא אף פעם לא הראה פחד, הוא רצה לשמור אלינו והעדיף להוציא הכל לבד, בים. אנשים שראו אותו חשבו שהוא חזק, הוא התמודד עם כל כך הרבה דברים שאנשים אחרים היו קורסים. אבל לא הוא, הוא נשאר עומד. כשבפנים הוא מתפרק.
"את צריכה להבין משהו, אני תמיד פה. לפעמיים את תקראי לי ואני לא אבוא, אבל אני פה בלב."
מבטו התיישר לעיניי, וראיתי דמעה קטנה זולגת מעיניו. כמו תמיד הוא הפנה את ראשו לצד השני, וניסה לחייך, הוא לא הצליח לחייך. הוא לא יכל להעלים את הכאב שהוא הסווה הרבה שנים. הרגשתי שהכאב שלו עובר לגופי, לחץ בחזה התחיל לעבור אצלי. אני חושבת שזה היה הקסם ביני לבינו, כל מה שאני הרגשתי הוא הרגיש, וכל כאב שהוא חווה אני חוותי. היינו אותו האדם בגוף שונה. ידעתי לקרוא אותו, לפעמיים שהייתי רואה אותו גולש עם לוק וקיילי, ראיתי שהוא כועס, הוא עצוב לפי הגלישה, לפי איך שהוא התמודד עם הגל.
הנחתי את ידי על לחייו, "אבא, מותר לך לבכות."
ידו הונחה על כתפיי, "אין לי על מה לבכות.", הרמתי את מבטי אליו כדממה שורפת מתחילה להתפרס באוויר.
ידעתי שהדממה סמלה את השיחה הארוכה, שלוק וקיילי עברו לפני ויצאו בוכים. ידעתי שהדממה תסמל לי שעכשיו זה הזמן לקחת נשימה אחרונה איתו, וזהו, זה נגמר.
ניגבתי את הדמעות שזלגו ללא הפסקה, מרימה את ראשי מחזהו ונשענת על הקיר. "פשוט תגיד את זה,"
"תבטיחי לי שתכבדי את עצמך, את הגוף שלך." זאת הפעם הראשונה ששמעתי את הקול של אבא שלי רועד, הפניתי את עיניי לצידו. דמעות קטנות זלגו מעיניו האפורות, כשהוא מנסה לא להסתכל.
"חשבתי שאין לך על מה לבכות," ניגבתי את דמעותיו, והוא פלט גיחוך מנשק את קצה ראשי.
"יש לי דבר אחד לבכות עליו," הוא הרים את סנטרי כדי להביט בעיניו המאדימות, "את, רק את. אל תדאגי לי, אני צריך לדואג לך. אני אדאג לך גם בעולם הבא, וגם בעולם שאחריו."
הרכנתי את ראשי ותחבטי אותו אל תוך צווארו, "אני יודעת אבא," הדמעות שלי הרטיבו את כתפיו שהיו חשופות. הרגשתי את היד הרועדת שלו נעה אל תוך תלתלי האורכים.
"אני אהיה בסדר אבא, אני כמוך. שום דבר לא ישבור אותי."
שחררתי את אחיזתו, והבטתי בו. למרות שהוא בכה, ראיתי אושר זורח מתוך עיניו. לא זלגו יותר דמעות, נשארו חותם רק מדמעות האחרות.
"אל תאהבי סתם בבחורים יפים, יש המון כאלה. תאהבי באחד שיילחם עלייך, שידע כמה את יקרה. שלא ירצה לשחרר." הוא הניח את ידיו בצדדיי לחיי ובהונותיו ניגבו את דמועתיי. "אין דבר כזה 'האחד' , יכול להיות שתאהבי בפעם הראשונה, וזהו, זה ייגמר. את חייבת זכור שהחיים פועלים לפי זמן, לכל דבר יש סוף. אם זה לא האחד, זה השני."
הוא הניח את ראשו על הכרית, ונישקתי את מצחו. "הדבר היחיד שאין לו סוף, זה אתה, אני תמיד אוהב אותך. אני תמיד יאהב אותך." הדמעה שלי הונחתה על לחייו, קברתי את ראשי אל תוך צווארו, " אני אוהבת אותך."
לא הרגשתי את ידו עובדת בין תלתליי, לא הרגשתי את ידו בכלל. לא הרגשתי יותר את הלב שלו פועם כנגד הבטן שלי, לא הרגשתי את הלב שלו יותר. לא הרגשתי את הלב שלי. לא שמעתי את הנשימות האיטיות שלו, שפעם היו מרגיזות אותי, ועכשיו אני רק מתפללת שהם יחזרו.
"אבא?"
עיניו היו פקוחות, שהן נעולות במבט חד וארוך לעבר פניי, אבל הם לא היו אותן העיניים האפורות שהעבירו לי את כל רגשותיהן, אלה היו עיניים ריקות. עיניים דומעות, וחסרות כל צבע.
ירדתי מהמיטה, והתחלתי לנער את ידו. שמעתי צרחות, שמעתי קול אומר לו לקום והוא לא קם.
היד שלי נמשכה אחורה, "קימברלי, אנחנו צריכים שתצאי."
משכתי את ידי מהאחיזה ורצתי לעבר אבא שלי. הנחתי את אצבעותיי בעדינות, כשאני שוב שומעת את הצעקות שלא הפסיקו שלמרות שהיו חזקות, נשמעו כלחישה שרק ניסתה לומר לו לקום. אבל הוא לא קם.
נעתי אחורה באיטיות, נשענת על גוף כבד ולא יודע. "זאת לא השיחה שהייתה צריכה להיות." מלמלתי בשקט.
הרגשתי את הרגליים שלי צונחות על הרצפה, לא יכולתי להרים אותן, לא רציתי להרים אותן. רציתי שהן יישארו שם, יישארו איתו. הלב שלי פעם שוב פעם בחוזקה, לצד הנשימות האטיות שסירבו לתת לאוויר לחלחל לתוך גופי. פנים לא מוכרות הופיעו לצידי, והתחילו להתערבב בכל מני צבעים. עד שהגיעו לצבע אחד. צבע שחור.