הגולשת

פרק 2- דז'ה וו

"שיט! שעון מעורר מטומטם,"
הרמתי את השמיכה מעליי והבטתי לצד באנחה, והתחלתי לנער את גופו. "קום! הגיע הזמן ללכת."
הוא מצמץ בעיניו בעייפות, כשהוא מתיישב על המיטה במשך כמה דקות באנחה. בזמן שאני החלפתי בגדים לחולצה אפורה וקלילה עם מכנסיי ג'ינסים קצרים בהירים.
הרגשתי מכה קטנה בגב שלי , "בוקר טוב."
"אנחנו מאחרות, וזה בגללך!" מיה היא האחראית מבינינו, אנחנו עובדות ביחד, בדרך כלל בבקרים היא מעירה אותי, למרות שיש לי שעון מעורר.
"הצעקות שלך לא נתנו לי לישון," מיה אמרה, הרגשתי את הצבע האודם עולה בלחיי "מה את רוצה? ותשני את המבט,הוא לא מחמיא לך בכלל."
גירדתי בראשי, "סליחה?"
היא הביאה לי מכה קטנה בראש, "סלחתי,"
"כול כך מתחשב ממך לסלוח לי."
היא הידקה את הז'קט שלה,"אני קמתי נחמדה היום."

מיה הייתה האדם הכי כנה שאני מכירה, אהבתי בה את זה. היא לא שמרה דברים בבטן, היא הייתה מדברת. לפעמיים היא הייתה מרגיזה אותי, כשהיא מנסה לפתח איתי שיחות ולדבר איתי על כל העבר שלי. היא אמרה שאני צריכה לדבר עם מישהו, ובכל פעם הייתי מתעלמת ממנה. אולי אני צריכה ואולי לא, זה צריך לבוא ממני, ולא בגלל שאנשים אמרו לי. הרמתי את הטלפון שלי מהמיטה, והערתי את דום שישן עמוק.

"קים!"
הצווחה של מיה חדרה לחדר שלי, ואני די בטוחה שאם הדלת הייתה בטוחה המראה שלי הייתה נשברת. "אני באה."
הרוח נעימה והקרירה נשבה לעבר פנינו בזמן שהתקדמנו לעבר המכונית שלנו. לא שמתי לב שמיה נפלה על הרצפה. היא הרימה את ראשה ששערה הבלונדיני מכסה את כל פנייה, שנראו רגוזות למדיי. חיוך נמתח על פניי כשהבטתי בה מתקדמת וטורקת את הדלת בחוזקה.
היא הפנתה את עיניה הירוקות לעברי, "אם את צוחקת, כאן ימייך תמו,"
לא התכוונתי לצחוק בכלל, את האמת שלא חשבתי על זה אבל באותו הרגע שאגת צחוק נפלה מפי ולא יכולתי לשלוט בזה גם אם הייתי רוצה. מיה נחרה בבוז ושילבה את ידיה ברוגז כשהיא נאנחת על הכיסא. בזמן שאני צחקתי יותר. לפעמיים שאני צוחקת, אני ממשיכה לצחוק מדברים חסרי משמעות, או שמתחילים לעלות לי זיכרונות.
"טוב, סיימתי לצחוק." אמרתי וטפחתי על הירך שלה, בזמן שהתנעתי את המכונית. מיה התעלמה ממני, מסובבת את ראשה לעבר חלון הזכוכית ומניחה אותה.
כשהרמזור האדום התחלף חיברתי את הטלפון, למערכת המוזיקה של הרכב, מחכה שהשיר שאחד השירים יפעל. מוזיקה נעימה התנגנה באוזניי. הזזתי את ראשי מצד לצד, כשאני מניחה לראשי להיסחף לצד צלצליי המוזיקה לעבר הזיכרונות הישנים שהעדפתי לשכוח.

השענתי את ראשי לעבר לוק והרגשתי שהחזה שלו מתחיל להקשיח, בזמן שהפניתי את מבטי לעבר אבא שחבש לקיילי את הרגל, כשהוא מקשיב להוראות של הרופא. קיילי מחטה את דמעותיה ברגע שהוא הניח את הרגל על הרצפה. ברגע שהיא סובבה את המבט שלה לכיוון שלי ושל לוק, עיניה נפערו בצבעם האפור, ופנים מופתעות התחילו להופיע מכל הכיוונים. קיילי רצה במהירות, שהיא דואגת לא להשתמש ברגל הפצועה שלה, שאומרה לכאוב. היא נעמדה ביני ובין לוק כשהיא מנסה להתיישב בינינו.
"חשבתי שהרגל כואבת לך מהנפילה?"
זזתי הצידה במקומי ופיניתי לה את המקום, היא התיישבה ונאנחה כשהיא מניחה את רגליי הארוכות מדי מעלי, ואת ראשה על לוק.
לוק חייך לעברי, "עכשיו הכול מובן."
קיילי תמיד רצתה שאני ולוק לא נשאיר אותה מאחור, ואף פעם לא נתנו לה את ההרגשה של 'להיות בצד' , היא הייתה קטנה ממני רק בשנה וחצי, ולמרות הכל היא נראתה כל כך זעירה וחשופה לכל פגיעה. מהרגע שהיא נולדה הבטחתי לה שאני אשמור אליה עד הנשימה האחרונה שלי. רציתי שהיא תדע שאני תמיד פה.