הגולשת

פרק 32- טיסה

שהבטתי בבניין המתקלף והישן, ידעתי שאני נפרדת ממנו, שאני שאני עוזבת אותו לנצח. אומנם אני אחזור עוד כמה ימים, אבל אני יודעת שהוא לא יהיה אותו הבניין, אותו הבית שתמיד היה לי. 
ראיתי בו הרבה דברים. ראיתי בו דברים שהרחיקו אותי מהמציאות, ראיתי בו חומה ענקית שנותנת לי אפשרות להיות לבד, כמו שאני רוצה. 
   פעם לא ראיתי את עצמי ככה, לא ראיתי את המציאות האמתית, אני חושבת שלא רציתי לגלות את האמת מאחוריי השקט, פחדתי יותר מדי בשביל להיחשף. היום אני מבינה שהכול היה אשליה, אני יודעת שהייתי כלואה. 
הדירה הקטנה הזאת הפכה למקלט, מין מחסה ששמרתי בו את כל סודותיי שמעולם לא התכוונתי לחשוף. הדרך שלי לברוח מהמציאות שגם ככה הרוסה, לא האמנתי שאני יכולה לתקן אותה, לא האמנתי שאני אפתח שוב למישהו. 
   אבל זה קרה. 
 נלחמתי בתשוקה, נלחמתי ללא הפסקה, מעולם לא הפסקתי לנסות להרחיק אותו, אבל ברגע שהוא היה רחוק ממני, שלא הרגשתי אותו,  זה כאב לי. כאב לי מרוב  שרציתי אותו, הלב שלי רצה, הגוף שלי השתוקק. 
האמנתי שאני אוכל לשמור על איפוק, לומר לעצמי שזאת סתם משיכה. 
הרגשתי כאילו הגוף לא מקשיב לפקודות של המוח, כל פעולה שעשיתי הייתה ללא שליטה, כאילו הוא שלט בי.
     זה לא היה הגיוני המשיכה, הקנאה, הכאב, העצב, הכל. זה פשוט לא היה הגיוני. הרגשתי כל כך שברירית, כל כך זעירה, הייתי אבודה. ידעתי מה הוא עושה בכל דקה, ראיתי כל צעד שלו, הרגשתי אותו רק במבט. 
חשבתי שזה רע, שאני צריכה לברוח, לעזוב. חשבתי שזה ייגמר, לא ידעתי שהוא לא ישחרר, לא ידעתי שהעובדה שהוא לא ישחרר תגרום לי לאושר, לא ידעתי שאני בכלל לא רציתי לעזוב. ברחתי כל כך הרבה פעמים ולמרות הכל הוא מצא אותי, הרגשתי שצעדיי חרוטים ושהוא הולך בעקיבותיהם.
    הוא העיר אותי, הוא הראה לי את המציאות בשנייה שונה. הוא הפך לבית שלי, הוא הבית שלי. הבית האמתי שלי מעולם לא יסגור את הדלתות בפניי, לא משנה כמה טעויות אני אעשה, הוא תמיד ייתן לי להיכנס, הוא יהיה המחסה שלי.  לא רציתי להכניס עוד אנשים, רציתי רק אותו, לא הייתי צריכה יותר, הוא הפך להיות הכל.
    לא הרגשתי שלמה, תמיד אני ארגיש שמשהו חסר, אבל אני יודעת שהוא היה כאן, לצידי. הוא יגרום לי להרגיש את מה שהרגשתי עכשיו, הוא ייתן לי להרגיש משוחררת, כמו שתמיד רציתי. 
זאת הסיבה שהרגשתי שזאת פרידה, הרגשתי שאני נפרדת מהעבר, מהקור, מכל מה שרדף אותי. הרגשתי שאני עוזבת לנצח, עוזבת לנצח את העבר שלי, את החומות שבניתי, את כל מה ששמרתי הכל וחיכיתי שיצא. 
     נייט סגר את דלת המונית ונאנח על הכיסא לצידי בחיוך, "שלום יפה,"
חייכתי לעברו חיוך מתוק, הנחתי את ראשי על חזהו, בזמן שהוא העביר את ידו בין תלתליי. "יפריע לך אם אני אירדם?" 
הוא משך בכתפיו בחיוך ממזרי, "אני עדיין יכול להעביר את היד בתלתלים שלך?"
הנהנתי לתוך הכתף שלו, "כן, אתה יכול."
"לילה טוב נסיכה."
חייכתי שעיניי עצמות, לא יכולתי לראות דבר, אבל הרגשתי חיוך קטן על פניו של נייט ברגע שחום גופו טלטל אותי. דבריו נשמעו עמומים למרות שניסיתי לשמוע אותם, אבל כנראה שפשוט השינה התפשטה עליי.