הגולשת

פרק 14- המלאך השומר

אף אחד לא הכיר אותו באמת, כולם שפטו אותו על האופי שבכלל לא שלו. הכירו את הצד הלא טוב שלא, הצד שלא קיים.
חוץ ממנה.
כבר בפעם הראשונה שפגשה אותו, היא לא ברחה כמו שהשאר היו עושים, היא פשוט הייתה שם בשבילו. היא למדה להכיר אותו באמת, והוא אפשר לה.
הוא הפך לשומר שלה, הוא הגן אליה כאילו חייו תלויים בכך. היא הפכה למלאך שלו, התקווה שלו להראות שהוא כן טוב. התקווה שהוא שונה ממה שאומרים, מאיך שמחשבים אותו.
        את האמת, שגם אני האמנתי לשמועות ששפטו אותו. אולי בגלל שהוא לא הכחיש אותם, או שבגלל המראה. אבל אני לא מכחישה, אני הייתי בטוחה שהוא הילד האלים.
פחדתי לרוב שהיא הייתה איתו, ולא משנה כמה ניסיתי למנוע זאת ממנה זה לא עבד.
היא הייתה כמוהו, סגורה. הם נפתחו אחד לשני, הם היו המפתח לדלת הנעולה שלהם, הדלת שהפכה לחומה שאי אפשר לשבור, אבל הם שברו אותה.
 עשיתי טעות, שניסיתי להרחיק אותו ממנה בהתחלה. אבל לא האמנתי שהוא אוהב אותה, לא האמנתי שהוא מסוגל לאוהב. הפכתי לאותם הילדים שמאמינים לשמועות, וכשהבנתי את זה הייתי מתוסכלת.
היכולת שלה, לא לשפוט אף אחד, הייתה התכונה הדהימה ביותר שלה, תכונה נדירה. היא יכלה לראות אנשים מזווית עין שונה, לא לפי מראה, לפי הלב. היא שאלה את עצמה 'למה הם אלימים?' , היא לא פחדה, היא רק הייתה מסוקרנת. תמימה אבל חכמה. 
    כולם אמרו לה שהוא יפגע בה, ישבור אותה, אפילו אני. אך היא התעלמה, זה לא הפריע לה. 
     היא לא הסכימה לעזוב אותו.
     הוא לא הסכים לעזוב אותה.
היום אני מבינה שאני חייבת לו על כך שהיה איתה, שהוא סיפק לה את החיוך, שאני לא יכולתי להעניק לה. על זה הוא עמד לצידה לאורך כל הדרך. על זה שהוא יכול להבין אותה, שרק איתו היא מוכנה לדבר, שרק לו היא באמת הקשיבה. 
  
תיכון מיאמי, 2008. 
אני חושבת שזה הפך למין הרגל. מאז שהיא הכירה אותו, המסדרונות בבית הספר הפכו לצרים בגלל הצפיפות של התלמידים סביבם. 
שנאתי שהיא הייתה מסתבכת בגללו, היא אפילו לא הבינה שהוא לא בחור טוב, לא בחור שהיא צריכה להסתובב איתו. הוא מבוגר ממנה בשלוש שנים, הוא אלים, והחבר היחיד שיש לו חוץ ממנה זה האגרוף, ואת האמת אני מבינה למה. 
   לא יכולתי להבחין בה מבעד לנערים והנערות שהיו מרותקים במעגל סביבם, אלה שלא היו מפוחדים. 
"תפסיק!" הצעקה של הקול הנשי והצרוד היה מוכר. קיילי. היא נשמעה כמתחננת. 
  התחלתי לדחוף את התלמידים, מתעלמת מהקללות שזרקו לי שהדבר היחיד שמעניין אותי, זה אחותי. 
גבותיי התרוממו בהפתעה, שהבחנתי בו נעצר ברגע שידה נחתה על גבו. הייתי בטוחה שהוא יתעלם ממנה, שהוא ימשיך להכות את התלמיד שנשכב מתחתיו, חשבתי כמו כולם. 
כמעט זינקתי עליו, כשהוא הפנה את מבטו לאחותי מבעד לכתפו. הדבר היחיד שעצר אותי, היה הכתפיים השמוטות שלו, ועיניו שנראו רכות. הוא פשוט עשה את הבלתי יאומן, הוא הושיט לבחור את ידו ועזר לו לעמוד על רגליו שנחבלו.
שנאתי אותו, שנאתי אותו שהוא נתן לאחותי לראות מישהו נפגע ככה, שנאתי אותו כי אחותי עמדה לצידו.
התלמידים מסביבנו שהם פולטים אנחות 'בוז' שרק גרמו לכעסיי להתגבר, בזמן שהתקדמתי לעברם. התלמידים רצו בידור, והוא נתן להם אותו. אני לא צריכה שאחותי הקטנה תהפוך גם היא לבידור של כמה נערים מסכנים. 
הם לא שמו לב שהייתי שם בכלל, עד הרגע שמשכתי את ידה ושחררתי אותה מהחיבוק שלו, "אל תיגע בה!" בדרך כלל הייתי מפחדת להרים עליו את קולי, אך הפעם לא יכולתי לשלוט בזה. 
הוא הנהן, "אני מצטער, סליחה." 
אני לא יודעת מה יותר הפחיד אותי באותו הרגע, העובדה שהוא ביקש סליחה, או העובדה שהוא נשמע כל כך אמין."מה  אמרת?" 
קיילי נעצה בי את ענייה ונעמדה מולי כך שהיא הסתירה חלק ממנו, חלק קטן, כי הוא היה גבוה ממנה בשלושה ראשים. "הוא אמר שהוא מצטער, קים. הוא לא יחזור על זה שוב."
יד העבה נחתה על כתפה והוא חייך לה חיוך טוב, "זה בסדר, קיי באמת. אני מצטע.."
"אתה לא תגיד את זה שוב!" היא הסתובבה בצעקה, והוא נרתע לאחור והנהן. לא ראיתי את פנייה אבל יכולתי לשמוע אותה נאנחת. שוב, מבטה הופנה לעברי. "הוא הגן עליי, על השם שלי! הילד הזה דיבר אליי במיניות. דמיאן אמר לו שהיה בשקט, אבל הוא המשיך. זה הגיע לו, את יודעת זה."
מצמצתי את עיניי, בלעתי את רוקי. אחותי הקטנה אמרה מיניות, אלוהים אדירים. למרות שמה שבאמת צמרר את גופי, הייתה העובדה שבאותו הרגע גם אני רציתי לחבוט באותו הנער. אך העדפתי שלא להראות את זה, שילבתי את ידיי, "את חושבת שמכות זה הפתרון?"
"מה את רוצה קים? תפסיקי להתנהג כאילו את אימא שלי, כי את לא!" היא הפנתה אצבע מאשימה לעברי. 
הרמתי את גבותיי, "את האחות הקטנה שלי קיילי, אני דואגת לך."
"אני קטנה ממך רק בשנה קים. ואם ככה את דואגת, אני לא צריכה אותך בכלל."
באותו הרגע המילים שלה ננעצו בחזה שלי בחוזקה, לא יכולתי לשלוט בפה שלי אילו רציתי אפילו. "הוא רק רוצה לשכב איתך, ואז הוא יעיף אותך לכל הרוחות. את לא שונה משאר הבנות, קיילי." 
רק אחריי שסיימתי את דבריי, הבנתי כמה הם פוגעות, ידעתי שלא הייתי צריכה לומר אותן, לפחות לא ככה, לא לצעוק. 
דמעות הופיעו בין ענייה האפורות והיא רצה מהמסדרון, לא קראתי לה, כי ידעתי שהיא לא תרצה לראות אותי. 
ידי נתפסה ברגע שהסתובבתי לאחור, והופתעתי לגלות שדמיאן עמד מאחוריי עם מבט כועס. 
שחררתי את אחיזתו, "אל תיגע בי, חתיכת בחור אלים!" 
"סליחה." הוא הרכין את ראשו ונראה מצטער, אך מבטו חזר לכועס שהרים את ראשו. "אני לא אמור לשפוט אותך, אבל את מדברת כלפיה מגעיל. קיילי היא הבחורה הכי מיוחדת שפגשתי, היא לא כמו אחרות, שדרך אגב לא קיימות. היא שונה, ואני מופתע שאת לא יודעת את זה." 
הרגשתי את לבי מתכווץ למשמע דבריו ויכולתי להבחין באמת, אך לא רציתי שהוא ידע זאת. "אני יודעת את זה, אבל אני לא קונה את המילים שלך," 
"בדיוק בגלל זה היא מיוחדת. את כמו כולם, מאמינה לשטויות, היא לא." הוא אמר באצבע מאשימה, "פעם שאלת את עצמך, למה אני אלים? לא, את פשוט הקשבת לכולם. אני לעולם לא הרמתי יד על מישהו שלא עשה לי כלום. הפעמיים היחידות שכן, זה כי פגעו בכבוד של אחותך ואני לא ארשה לזה." 
הרגשתי בושה, מעולם לא הייתי מהנערים שמאמינים לשמועות. אבא לימד אותי, שאסור לעולם לשפוט אנשים, ואני שפטתי, זה היה מבייש כל כך, שהחנקתי יבבה, "גם אני לא ארשה."
הוא נחר בבוז, "הרגע צעקת מול כולם שאני רק רוצה לז.." הוא נעצר והניח את ידיו על פניו בגועל מדבריו, "אני אוהב אותה, אני יודע שאת לא מאמינה. אבל אם את תפסיקי לצעוק עליה, אם תבקשי ממנה סליחה, שתגרום לה להרגיש יותר טוב עם עצמה, אני אעזוב אותה. אני לא רוצה שהיא תבכה, אני לא רוצה שתרד דמעה ארורה מעניה." 
אם חשבתי שדבריה של קיילי היו כמו חצים, אלו היו חברות, שבאו אחת אחרי השנייה. האמנתי לכל דבר שנאמר מפיו. ויותר גרועה הרגשתי רצון להתנצל בפניו. 
אני ידעתי שהוא חשוב לה, כי היא נמצאת איתו מאז שהיא בת עשר, עברו חמש שנים מאז, חמש ימים שהיא כול יום איתו. היחיד שהיא רצתה שהיה איתה. בהתחלה זה לא הפריע לי, עד ששמעתי את השם שלו. רעדתי באותו רגע, זה הפתיע אותי. כמות הדאגה שהתרוצצה בתוכי בערה בתוך תסכול איום. 
זה לא היה נראה לי הגיוני שהוא יאהב אותה, לא יתעסק בנות אחרות. לא נראה לי הגיוני שהוא יגן עליה כאילו חייו תלויים בכך. 
      כולם פחדו ממנו, גם האחים שלא לא נראו מתעניינים בו במיוחד, חוץ מקלייטון או 'קליי' כפי שמחנים אותו, אבל גם הוא התייאש. הם לא ישבו איתו בקפטריה, היחידה שהעזה להתיישב לידו הייתה קיילי. 
ככול שדמיאן גדל כך הוא נאטם יותר. הוא פשוט היה אטום. היא הייתה היחידה שהצליחה לפרוץ את החומה שלו.
הם היו כל כך דומים וכל כך שונים.  הם לא דיברו הרבה, הם הבינו אחד את השני במבט, בחיוך, במגע. הם לא היו צריכים יותר מי זה. גם אם לא רציתי להאמין בזה, יכולתי לראות אהבה בעיניו.
היא הייתה תלמידה חרוצה, שלעולם לא איחרה לשיעור, ותמיד הכינה את שיעורי הבית שלה עד השאלה האחרונה. הפחד בער בתוכי, הפחד שהוא יהפוך אותה למשהו אחר.
והוא שינה אותה.
הוא שינה אותה לבחורה בעלת ביטחון עצמי, ולא בגלל שהיא הקרינה אותו, הוא הקרין בשבילה. הוא עשה את זה בשבילה בזה שהוא חיכה לה אחרי כל שיעור, בזה שהוא לא נתן לחזור לבד הביתה, בזה שהוא הפך עולמות למענה. 
הוא היה השומר שלה.