הגולשת

פרק 24- אבודה

אחרי כל השיחה עם רינה במקום להתעורר, רק התבלבלתי יותר. אני יודעת שעמוק בפנים היא צדקה ואני עשיתי טעות איומה, אבל איפה הייתה הטעות שלי? טוב, את זה כבר לא הבנתי. יותר נכון לא רציתי לדעת. 
   כשחזרתי לעבודה, נייט לא התייחס אליי באופן שונה, וזה רק הקשה לי באמת להבין את הטעות שלי. נכון שאני ונייט התקרבנו, גם חלקנו היסטוריה מעט, ואפילו הכרתי את משפחתו, אבל רוב הדברים לא נעשו מהרצון שלי. אני לא רצתי לפגוש את המשפחה שלו, אני לא רציתי שהוא ידע על העבר שלי, והכי גרוע לא רציתי לחשוב שכל אלה סתם תירוצים עלובים כדי להרחיק אותו ממני. הייתי כל כך אבודה, שנבחתי על כל לקוח שקרא לי 'מותק', בדרך כלל אני מרפרפת לעברו חיוך חצוף או קריצה קטנה, שרק תהפוך את הטיפ שלי לשמן, אבל הפעם רק גרמתי לעצמי לאבד טיפים. בכל פעם שאחד מהמוזגים שעובדים איתי שאל אותי 'מה קורה?' או משהו בסגנון, פשוט משכתי בכתפיי, והעברתי את מבטי לעבר המשרד של נייט. 
חיכיתי לראות אותו יוצא, קורא לי, מדבר איתי, זה הפך למין הרגל במשך התקופה הזאת שפשוט הרגשתי נזקקת לזה. שנאתי את העובדה שזה הפסיק, כמו ששנאתי את העובדה שאני לא רוצה שזה יפסיק. 
 רינה צדקה, אחרי הכל באמת גרמתי לנייט כאב ראש, אני צריכה להניח לו. בשבילי, בשבילו, בשביל שנינו פשוט. 

בזמן שלגמתי לגימה קצרה מהבירה שלקחתי מהבר, והתיישבתי על הספה בחדר העובדים. הדלת נפתחה, חיוך עלה על פניי שחשבתי שיכול להיות שזה הוא, אך הוא נמחק ברגע שמרקו הופיע מול עיניי, הוא נשען על הדלת, בוחן כל חלק שבי, כשמבט מודאג על פניו. 
הרמתי את גבה לעברו, והנחתי את בקבוק הבירה על השולחן, "מה קרה?"
הוא משך בכתפיו והתקדם לעברי, "אני לא יודע, אולי תגידי לי את מה קרה, כי את מתנהגת בצורה תוקפנית כלפיי הלקוחות, כלפיי הלקוחות הקבועים שלך עוד!"
נחרתי בבוז, "הם דיברו לא יפה."
"כן, בטח." הוא אמר והתיישב על השולחן מול הספה, "הם מתנהגים כמו תמיד.  מה קרה לך, קים?"
נעמדתי במקומי, "כלום לא קרה לי, אני מתנהגת כמו שצריך!"
    "זה לא מה שאני שמעתי." הקול המחוספס והמוכר שלו נשמע מכניסת החדר. 
הוא עמד בשילוב ידיים, מה שגרם לשריריו לבלוט אף יותר מתחת לחולצה המכופתרת שלו בצבע השחור. השער שלו נראה ארוך יותר מהרגיל, אבל זה רק הפך את מראו לפראי יותר. עיניו הכחולות אפורות בחנו אותי, מתחת לריסיו הארוכים. הוא הידק את לסתו והעביר את ידו בין זיפיו הקצרים. 
לא הבנתי שאני בוהה, עד הרגע שמרקו הניח את ידו על כתפי וגרם לי להתעורר, "אני אלך. קים, נדבר אחר כך."
נופפתי לו לשלום בתור תשובה. הוא החזיר את המגבת לכתפיו, וטפח על גבו של נייט. 

      התיישבתי על הספה באנחה, לקחתי את בקבוק הבירה שהנחתי מקודם ולגמתי לגימה קצרה, שאני שומעת את צעדיו המהירים של נייט לעברי. שנייה לאחר מכן הבקבוק נחטף מידי, נייט התכופף לעברי והניח את ידו על רגלי. עיניו ננעלו לשלי, הוא העביר את ידו בין תלתליי. 
אף על פי העובדה שראיתי אותו לפני יומיים, הרגשתי מין תחושת געגוע, שהרתיחה את גופי בלהט וצמרמורות. 
הוא העביר את ידו לסנטרי, כדי שהוא יכול לראות את פניי, "מה קרה לך?"
משכתי בכתפיי, "כלום, כואב לי הראש טיפה." 
"אילו זה היה רק כאב ראש, את היית מספרת למרקו." הוא נחר בבוז והזיז את ידו משער, באותו רגע רציתי למשוך את ידו בחזר ולתת לא להעביר אותה שוב בין תלתליי ולהעביר בי את הצמרמורת שהייתה מקודם. "מה קרה, קים?" 
נעמדתי במקומי, "כלום, אני אחזור לעבודה פשוט."
"קים, את יכולה לדבר איתי."
    הנחתי את ידי על הידית של הדלת. הבטתי בו מבעד לכתפיי וחייכתי חיוך קטן מזויף, והסתלקתי משם. 
לא ידעתי מה לומר לו, איך להסביר לו באמת מה עבר עליי, כי אני בעצמי לא ידעתי. הרגשתי שאני אבודה בתוך יער, שאין אף אחד מלבדי. כל צעד שעשיתי, הרגיש לי שגוי, אז הלכתי אחורה. חזרתי לנקודת ההתחלה פשוט. פחדתי לטעות, פחדתי להסתכן, פחדתי להמשיך הלאה. פחדתי לעזוב את המקום שבו אני נמצאת כרגע, אז פשוט לקחתי צעד אחורה, כמו תמיד הרגשתי שאני לא יכולה להתקדם בחיים, ובכל פעם שרק חשבתי על זה ברחתי.