הגולשת

פרק 23- מציאות

הקולות ברחבה התחילו להתחזק כשהוא הנחית את האגרוף האחרון שלו. הוא נעמד במקומו, כשהוא מרים את ידו בניצחון, יכולתי לראות חיוך קטן מבעד לגדר מברזל שהפרידה בינינו. הוא נראה חופשי לרגע, כאילו הוא הרגיש שהוא יכול לכבוש את כל העולם במכה קטנה, שהאדרנלין התפוצץ מגופו בשאגת ניצחון, הרגשתי קנאה. רציתי שגם אני אוכל לחייך את החיוך, ולהרגיש שאני יכולה לכבוש את העולם, אבל בכל פעם מחדש המציאות הכתה בי, מעוררת אותי לפחדים האמיתיים שנמצאים עמוק בתוך האדמה, ואין שום סיבה שהם יצאו משם.
הרחבה התחילה להתרוקן, שהוא ירד מהזירה לאחר ניצחון נוסף שלו. שמעתי קללות לרעתו, וקריאות לטובתו, אבל לא יחסתי לזה משמעות, כי אחרי הכל הוא ניצח אותו. הוא ניצח את כולם.
      הרגשתי זרועה עוטפת את כתפיי ומקרבת את ראשי לגוף קשוח וגדול, ריח הזיעה המוכר שלו התערבב עם האוויר הסמיך, בזמן שצעדנו לעבר האופנוע שלו. שמחתי שהוא קרא לבוא איתו שוב פעם, יכולתי להרגיש את הגאווה אחותי הייתה מרגישה אם היא הייתה רואה אותו. למרות שכל דבר שהוא עושה, גרם לה לגאווה. "אני לא מאמינה שניצחת כל כך מהר." אמרתי אל תוך החזה הקשוח שלו.
הוא נישק את קצה ראשי בגיחוך, "אני נעלב לילי, את אמורה להאמין בי."
הנדתי בראשי בשלילה, ועברתי מגע קל על לחייו הקשוחות והמחוספסות, "אני מאמינה בך תמיד ולא רק זה אני גם גאה בך כל כך," אמרתי לו בחיוך, "אתה יודע שגם היא גאה בך."
"אם את היית משחררת, כמו שאת אהבת לעשות פעם, הוא היה גאה בך." הוא אמר מבלי להסתכל לעברי. 
אני לא יודעת כבר אם הוא צודק, כנראה שהפחד כבר התחיל לשלוט בי, "אולי." מלמלתי לעברו בשקט. 
הוא הנהן ונעמד ליד האופנוע, "אני מקווה שהיא גאה בי, כי אם לא, אז כל העבודה הקשה שלי, הלכה קיבינימט." הוא התיישב על האופנוע, מניח את הקסדה מעל ראשו, ומסמל לי לשבת ליידו. אחזתי בבטנו לאחר שהוא חבש על ראשי את הקסדה, והתחיל לנסוע.
לפעמיים הייתי מופתעת שהוא לא יכול להיות עם בנות אחרות, יכולתי לראות על עיניו שהוא רוצה, אבל משהו חוסם אותו. הוא נראה קשוח, רע, ואפילו סטוציונר שמפרפר בין הבנות, אבל הוא לא אהב אף אחת חוץ ממנה, והוא לא ייתן לאף אחת לחדור לחייו. הוא היה כמוני, כי לשנינו היה את אותו הפחד, שנינו פחדנו מלאבד עוד תקווה, כי אנחנו כבר לא בטוחים אם נוכל לעמוד בזה, ואפילו עכשיו קשה לנו לעמוד. אז שוב? 

      הוא הדליק סגריה ופלט מפיו אויר סמיך ואפרפר, עיניו רפרפו לעברי והוא כיוון לעברי את הסגריה, "את רוצה?"
הנדתי בראשי לשלילה, הוא המשיך לעלות במדרגות במשיכת כתפיים, הלכתי אחריו, ריח הסגריה חדר אל תוך אפי, פלטתי כמה שיעולים, וזה גרם לו לזרוק את הסגריה ולכבות אותה. 
הוא קפא במקומו, כשגבו מופנה לעברי בזמן שהוא מביט לדלת הדירה שלי.  
"מה קרה?"
צליל תלשה מצמרר נשמע, הוא הפנה את פניו לעברי, מראה לי את הפתק שעליו כתוב, 'לוק ואלנה מתחתנים' , לצד האותיות המסגננות הופיעו זוג טבעות בצבע זהב. "אח שלי מתחתן." פלטתי באימה תוך כדי שאני ממלמלת.
      דמיאן נשכב על הספה בדירתי, בשעה שאני הבטתי לקיר באימה. 
      זה לא הגיוני בכלל, רק לפני חודשיים ראיתי אותו אחרי חמש שנים ארוכות שלא נפגשנו, ועכשיו הוא מתחתן? יכולתי להבין אותו, כי אלנה בהריון, כנראה הם רוצים להתחתן לפני שהבטן שלה תתחיל להתנפח. אבל העובדה שלמשפחה שלי עומדת להתרחב הלחיצה אותי, הלחיצה אותי כל כך שיכולתי להרגיש את רגליי משקשקות. 
דמיאן פלט גיחוך, "אני לא מאמין שאח שלך מתחתן."
"לא רק אתה." מלמלתי ונשכבתי לצידו שאני מניחה את ראשי על החזה שלו, "אני מקווה שאתה יודע מי הבן זוג שלי."
הוא פלט נחירת בוז, "בטח שאני יודע, זה אני." 
   בזמן שהוא התחיל לראות כל מני סדרות בערוץ הספורט, חשבתי על הגלישה. על הקנאה שהרגשתי שהבטתי בחיוך שלו, רציתי גם להרגיש את ההרגשה שהוא יכול להרגיש. רציתי להיות כמוהו ולכבוש הכל מבלי לפחד, רציתי לקחת את הגלשן ופשוט לעלות עליו. אבל זה היה רק בגדר רצון, כי אני לא יכולה לעשות את זה. אני יודעת שאני לא יכולה. שמעתי את דמיאן מקלל כל מני קללות, בגלל הטלוויזיה והרגשתי את עיניי מתחילות להעצם, נתתי לעצמי לחדור אל תוך החלומות, בתקווה שגם מה שקורה עכשיו זה חלום, למרות שאני יודעת שזה לא.