הגולשת

פרק 16- לברוח

אחרי הערב הזה, הבנתי כמה אני טיפשה. כמה אני טיפשה שאני נותנת לנייט לחדור לי לראש בכל פעם מחדש. אני נותנת לו לשלוט לי בראש. אני גורמת לעצמי לוותר לו, אני יודעת שזה נשמע שטותי אבל אני מרגישה שאני רוצה אותו, ובכל פעם שאני נותנת לעצמי, אני מרגישה אכזבה. אני רוצה להפסיק לרצות אותו, אני רוצה להפסיק לשנוא כל בת שהוא נמצא איתה, ובסוף לגלות שהיא בעצם שום דבר. אני רוצה שהכאב בטן העצום שיש לי בכל פעם שהוא לידי ייפסק, כי אני פשוט רוצה אותו.
סגרתי את רוכסן הז'קט שלי, ונעלתי את ארונית שלי, שאני פולטת צווחה קטנה כשאני מביטה בנייט שעומד מאחוריי. אפילו לא שמתי לב לעובדה שהוא עמד שם."מה עכשיו?"
הוא ליקק את שפתיו והעביר מבט חטוף על גופי, "עכשיו אני ואת הולכים לבית שלי, לא?"
"לא." קבעתי, "אני לא מתכוונת לשכב איתך."
הוא הנהן, "אז אל תשכבי איתי," הוא עשה צעד קטן לעברי, "יש לי כמה שעות חופשיות, אני פשוט רוצה להיות איתך."
אני פשוט רוצה להיות איתך. זה מילים שכל בת הייתה רוצה לשמוע, אבל לא מילים שאני רוצה לשמוע, כי המילים הקטנות האלה, יכולות לשתק אותי, או יותר נכון משתקות אותי.
"קים?" הקול שלו ניער אותי.
גופי הקשיח למגעו, "אני באמת רוצה שזה יגמ.."
"בלי ידיים," הוא הרים את ידיו באוויר כפושע, "ואני מבטיח שאני לא אנסה לנשק אותך גם."
משום מה, החלטתי שאולי זה רעיון טוב לגרום לנייט לראות בי כידידה שלו, לגרום לנייט להבין שמה שקורה בינינו זה שטות גדולה מאוד. אולי ככה אנחנו נוכל לוותר על המשיכה שלנו, אם נהנה מבלי להתנשק או לשכב ולעשות דברים שאנחנו נצטער אליהם אחר כך.
משכתי בכתפיי, "שיהיה."
הוא הרים את ידו ושילב את אצבעותיו לאגרוף בזמן שהניף אותו באוויר כמנצח. "ידעתי שתסכימי."
"נייט." אמרתי באיטיות ובחנתי את פניו.
הוא שוב הניף את ידיו, "אני לא אעשה כלום, הבטחתי לך."
סגרתי את דלת המכונית מאחוריי, כשעניי מביטות על שלטיי הכניסה בפחד. חשבתי שנייט ייקח אותי למקום פשוט, מקום נורמלי לחלוטין, כמו סרט, מסעדה, או סתם מקום להעביר את הזמן. לא העליתי בדעתי שהוא ייקח אותי למתחם טרקטורונים טיפשי.
הפניתי את מבטי לעברו כשניצוץ קטן עלה בעיניי, "המקום נעול."
"המקום שייך לי."
שנאתי את העובדה שהוא שוב חייך את החיוך המנצח, והתקדם לעבר השאר כשהוא פותח אותו בחיוך זדוני קטן. לאחרים זה יראה כמו חיוך רגיל, אני תמיד אראה את החיוך הזה בתור חיוך זדוני. נתקלתי בכתפו בזמן שפסעתי פנימה.
המקום היה עצום, השטח היה מסודר בחולות כמעט נראו ולבנים לילה השחור. שיירה של טרקטורונים היו בצד השמאלי של המקום, ולמרות שבדרך כלל הם אמורים להיות מלוכלכים, הם היו מבריקים, ויכולתי לראות את השתקפות שלי עליהם. שמעתי מאחוריי צעדים קטנים, ביחד עם צליל מפתחות מרעיד.
"יש ארון בגדים, תיקחי איזה חליפה שאת רוצה."

הסתובבתי לאחור בהרמת גבה, "למה אני צריכה חליפה?"

הוא נאנח בגיחוך, "אולי מהסיבה שירד גשם אתמול, וכפי שידוע לרוב האנשים בעולם כשחול מתרטב הוא הופך לבוץ."
פלטתי גניחה בייאוש והתקדמתי לעבר הארון, שאני שולפת חליפה לבנה, שברגע שפתחתי את הארון ידעתי שאני רוצה אותה. התעלמתי מהעובדה שאין לי מקום להחליף את הבגדים בסתר ופשטתי את הז'קט העור השחור שלי, והחלפתי אותו בז'קט הלבן הצמוד, שגרם לחזה שלי להראות גדול יותר. לאחר מכן הורדתי את מכנסיי הג'ינס הצמודים באיטיות, ושוב שאלתי את עצמי את איך נכנסתי לתוכם בבוקר. נאנחתי בעייפות לאחר המלחמה עם הג'ינסים הצמודים, ולבשתי את המכנס הלבן המבריק על גופו.
החליפה העניקה לי מראה סקסי וחטוב, היא העלימה את הבטן שלי, תוך כדי שהיא מחזקת את נפח החזה שלי. המכנסיים גרמו לרגליי להיראות ארוכות אף יותר, וכמובן שלא נשכח את הישבן העגלגל שבלט בזכותם. בזמן שהבטתי במראה, מבטי נתפס לדמות שעמדה מאחוריי. הסתובבתי לאחור, מוצאת את עצמי בוחנת על חלק וחלק בגופו. הוא לבש כמוני חליפת מרוצים, רק ששלו הייתה יותר צבעונית משלי. הז'קט שלו היה פתוח וחשף את חולצת הטריקו שהבליטה את שריריו הקשוחים, שערו היה פרוע עקב הרוח וזה רק חיזק את המראה הפראי בעיניו. נשכתי את שפתיי, כשאני מעבירה את מבטי לעבר ידיו, כשהראשונה מבניהן מרימה את קסדה, והשנייה מגרדת את הזיפים שהעניקו לו מראה אף יותר סקסי ופראי ממה שיש לו. כשעניי נפגשו בעניו הבנתי שכמו שאני בהיתי בו, הוא בי, אבל המבט שלו היה מוכר. זה היה מבט כובש, יכולתי להביט בו שעות על גבי שעות, הרגשתי את כל כולו כשהצבעים בעיניו התערבבו בצבעם הכחול כהה, עם מעט אפור עדין.
 הוא עשה צעד לעברי, כשהוא מושיט לי את הקסדה. "את יפיפייה."
לקחתי את הקסדה מידו, בחיוך מזויף, "אני יודעת."
התחרטתי על כך שלא החזרתי לו מחמאה, למרות שמגיע לו כי הוא נראה מהמם. הוא תמיד נראה מהמם. אבל המחשבה שהוא ידע שאני מתחרטת ושיש לי רגשות אשמה, או כל מני שטויות, עצרה אותי מלהחמיא בחזרה.
"לעזאזל," פלטתי כשנלחמתי עם הקסדה שסירבה להיכנס לראשי.
יד הונחה על כתפי, "את צריכה עזרה?"
הרמתי את גבותיי כשהפניתי את פניי לעברו, "מה נראה לך?"
"שכן?" הוא גירד בראשו.
"אז כן." הושטתי לעברו את הקסדה והוא הניח אותה בצד.
לא הבנתי מה הוא עושה, עד הרגע שהוא לקח מיידי את גומיית השיער. הוא הניח את אצבעותיו החמימות על לחיי והזיז באיטיות את השיער מפניי. התגעגעתי להרגשה של חום גופו, כמו שהתגעגעתי למבט בעיניו שנתן לי את ההרגשה הטובה והמוכרת שהים העניק לי, תחושה של תקווה. יכולתי לטבוע לתוך המבט הזה. הרגשתי את הסומק בוער בפניי שהוא הניח את השיער מאחוריי אוזני וליטף את לחיי. אפילו לא ידעתי שהרכנתי ראש, עד לרגע שהוא הרים את הסנטר שלי וחייך חיוך מתוק שסימל לי שהכול בסדר, למרות ששום דבר לא היה בסדר. כי עדיין הרגשתי אבודה. אבודה בגללו. נייט ואני נשארנו דוממים במשך זמן מה, אהבתי את זה ושנאתי את זה בו זמנית.
"נייט?" פלטתי לבסוף,
"מה?"
"הקסדה," אמרתי והפניתי את האצבע שלי לעבר הקסדה שהונחה על הרצפה, נייט יישר את גבו והתכופף להרים אותה, וקלטתי כמה הכתפיים שלו רחבות.
הוא שם את הקסדה בין רגליו וטחב את שערי על תוך הגומייה. "סליחה שבהיתי."
הרצון שלי להגיד לו שהוא לא צריך לבקש סליחה בער בתוכי, רציתי כל כך להגיד לו שזה בסדר, ושאני אוהבת את זה שהוא בוהה בי, אבל במקום זה משכתי בכתפיי בתור תשובה.
       
       משכתי את ההגה לכיוון השמאלי, תוך כדי הניסיון לגרום לטרקטורון של נייט להתלכלך. רק שבמקום זאת, מצאתי את עצמי מאחוריי נייט, כי הוא ניצל את מספר השניות שלקח לי כדי לפנות לצד השמאלי, בכך שהוא ברח ועקף אותי.
בכל פעם שהנחתי את ידי על ההגה הרגשתי את תחושת האדרנלין שפעם הייתה חייה בי במשך כל יום ויום בחיי. התגעגעתי לתחושה הזאת שנזכרתי איך היא התפתחה בגופי בחום בכל פעם שידי הונחה על הגלשן, והיום על ההגה. זאת לא הייתה אותה ההרגשה, זה לא היה אותו האדרנלין, זה היה חלק קטן ממה שהרגשתי פעם. אבל החלק הקטן הזה גרם לי לחייך.
"קיבינימט," אמרתי ברוגז וירדתי מהמושב של הטרקטורון, שהבטתי בנייט עומד בנקודת הסיום.
הוא חייך חיוך קטן והעביר מבט מהיר אל גופי, כשהוא מוריד את הקסדה. "את חייבת מקלחת."
הפעם הוא לא אמר את זה בערמומיות או זדוניות, הוא אמר את זה ברצינות. הבנתי אותו את האמת, כי לעומתו אני חטפתי כמויות אדירות של בוץ. בהתחלה נגעלתי אני מודה, אבל חשבתי על זה כמו הדגים שהיו בים, ונזכרתי שמיה הייתה צועקת בכל פעם שדג היה שוחה לעברה. זה היה בסך הכל דג, כמו שזה היה בסך הכל בוץ. אז לא נתתי לבוץ שלכלך אותי להרוס לי את המצב רוח.
הרמתי לעברו אצבע מאשימה, "זה בגללך!"
הוא פער את פיו, "שאני אלכלך אותך, זה לא יהיה פה." הוא עשה צעד קטן לעברי, "זה יהיה במיטה."
מצאתי את עצמי מחפשת משפט ציני לזרוק לאוויר, או למצוא איזה כוח להזיז את גופו מגופי. הפעם לא הייתי קפואה למילותיו, הייתי משוחררת. ברגע שעשיתי צעד קטן לאחור, נתקלתי בטרקטורון.
הוא נהם נהימה שקטה, "אני רק רוצה להוריד לך את הקסדה."
צעדתי לעברו, כי ידעתי שלבד אני לא אצליח לפתוח. אולי גם בגלל שרציתי להיות לידו.
המבט בעניו קנה אותי מחדש. הוא משך את הקסדה מראשי והניח את ידו מאחורי ראשי, כשהוא משחרר את הגומייה משערי. הוא היה כל כך קרוב ששמעתי את הנשימות שלו חודרות לגופי כמו חצים. תלתלי שערי השתחררו וכיסו את פניי שוב. הראש שלי רצה ללכת לאחור,  אבל הגוף שלי לא זז, הוא כאילו שלט בעצמו. הגוף שלי פשוט נתן  לנייט ללטף את לחיי ברכות, ולחשוף לו את המבוכה שהוא גורם לי להרגיש.
ידיו של נייט טיילו במורד גופי עד שהגיעו לעבר המותניים שלי, נייט קירב אותי כלפיו והחזה שלי נמחץ לשלו. שוב, עיניי פגשו בשלו, בדרך כלל לא אהבתי את הדממה הארוכה שהיה ביני לבין כל מני אנשים. אבל ביני לבין נייט זה לא היה דממה, זה היה משהו אחר, זה היה משהו שלא רציתי שהפסק. יכולתי להביט בו לנצח. רציתי להביט בו לנצח.
   שפתיו נמחצו לשלי. הנחתי לו לחדור לפי, אפילו לא התנגדתי טיפה. לא יכולתי להתנגד. הטעם הטוב של פיו התערבב עם טעם האלכוהול חריף שאהבתי להרגיש. הלשנות שלנו זזו בהתאם אחת לשנייה, הוא נישק כל כך טוב. הנחתי את ידי על צווארו כשאני מושכת את פלג גופו כלפיי יותר.
ברגע שהוא הפסיק את הנשיקה והביט בי מתחת לריסיו הארוכים, רציתי לנשק אותו שוב.
צליל הטלפון נשמע.
'לוק'
עברתי את נייט מבלי לומר מילה, פושטת את הז'קט וזורקת לעבר הרצפה. הרצון שלי לנשק אותו לא נעלם, הוא רק התחזק, זה הפחיד אותי. זה גרם לי לרצות לברוח וזה מה שעשיתי ברחתי. ברחתי כי פחדתי, ברחתי כי זה נראה לי פתרון. וברחתי למרות שלא רציתי. באותו רגע הדבר היחיד שרציתי.

"אז את פשוט ברחת?" רינה שאלה אותי, שהיא סורקת אותי מבעד למשקפיה.
משכתי בכתפיי. "אני לא רוצה שהוא יחשוב כל מני דברים, אני לא רוצה להשלות אותו, אני רוצה שהוא ידע שאנחנו צריכים להיות ידידים."
היא נענענה בראשה, שוללת את דבריי. "את יודעת מה אני חושבת?"
משכתי בכתפיי, "לא."
היא הניחה את משקפיה על השולחן הקטן שהיה בינינו, והרימה את מבטה לעברי, "אני חושבת שאת זאת שלא רוצה לחשוב כל מני דברים, את לא רוצה להשלות את עצמך... כי את לא מקבלת את העובדה שאת יודעת שאתם, את והוא, לא ידידים, אתם יותר מזה." היא יישרה את גבה, "את מפחדת מכך מותק, את התבגרת כבר מאז הפעם הראשונה שבה נפגשנו."
עכשיו אני לא יודעת ממה אני יותר מפחדת, מהעבודה שאולי היא צודקת, או מהעובדה שאני משתנה.

-----

את האמת שאני בכלל לא חשבתי להמשיך את הסיפור היום, אבל אני ראיתי את הדירוגים ועלה לי חיוך על הפנים. מילה אתן\ם מדהימות.

אני אמשיך את הסיפור אחרי 7+ דירוגים, וכמובן שתגובות....

מי שלא זוכרת או זוכר, רינה היא הפסיכולוגית של קים כבר מהתקופה שהייתה נערה.

בקיצר, אני מקווה שאתן\ם אוהבות\ים.... (גאד דאם ה-\\\ עושה לי עצבים...-.-)