הגולשת

פרק 13- סירוב

הוא העניק לי הרגשת בטיחות שנכנסת איתי אל תוך המועדון. גופי התחיל לרעוד מהמחשבה שזה יכול לפגוע ביחסים בני לבין נייט, שגם ככה בחצי הדרך לשם. אך למרות זאת הוא גרם לי להרגיש שהכול יהיה בסדר, או לפחות המצב ישתפר. 
   מהצד זה יכול להישמע כמו תכנית נקמה לא שגרתית, אבל את האמת, זה פשוט הזדמנות להראות לו, שזהו. אין יותר משחקים, כי אני לא רוצה, הרגשתי שאיבדתי את עצמי במהלך הדרך, אני לא אתן לזה לקרות לא שוב. תמיד פחדתי מלאבד את עצמי בשביל גבר, אני מתחילה לראות את זה, ואסור לי לתת לזה להמשיך, אני צריכה לעצור את זה, לפני שזה יהפוך לגרוע יותר. רציתי להוכיח לעצמי את זה, לא רק לו. 
    עכשיו אני מקווה שלא רק הוא יתעורר, אלא גם אני. 
"תיכנסו," סשה אמרה  שבחנה את פניי שנהפכו מרוגזות, כשהיא נתנה לי לחכות בתור, היא העבירה חיוך קל לשומר וסימלה לו להכניס אותנו.   
      קפאתי ברגע שנכנסתי מבלי לשלוט בזה וחוץ מעיניי אף חלק בגופי לא זז, הרגשתי את הגוף שלי מתקשח שהבטתי בנייט שותה על הבר בחיוך קטן, שנמחק באותו הרגע שהבחין ברגע שאני עטופה בזרועותיו הקשוחות של הבחור שלצידי. 
חרא. 
זין. 
שיט.
אמרתי כבר חרא? זין? או שיט? כי זה חרא, זין. ושיט! 
"אני פה, תרגיעי כבר."
נשפתי אוויר בחיוך, "אני לגמרי רגועה."
"תמשיכי לשקר לעצמך, בזמן שאת הולכת לשם." הוא אמר בגיחוך, בוחן את המקום.
נחרתי בבוז ושילבתי את ידו בשלי בצחקוק, עמדתי על קצות אצבעותיי כדי להגיע לאוזנו, "איך המשחק שלי?"
הוא משך את ידי מסביב לכתפיו והשאיר אותן שם, כשהוא משקיע את עיניו החומות לתוך עיניי, "אם הייתי מישהו אחר, זה היה משפיע עליי." 
ברגע שנייט קלט את מבטי, משכתי אותו לרקוד.
אם הייתי נותנת לנייט להסתכל אלי, לא היה מצב בעולם שלא הייתי נופלת לרגליו. בכל זאת, אני צריכה לעמוד על שלי. זה עדיף מאשר ליפול. 
צנחתי על רגליי בחיוך, התקדמתי לעבר בדיוק איפה שנייט ישב, התעלמתי לחלוטין מהמבט החודר שלו, כשהתיישבתי על הכיסא. למזלי מיה קלטה את הבחור המוכר שלידי, ולחשה משהו למרקו שגרם לו לעמוד מולי בתוך שנייה.
"אז, מה תרצו?"
העפתי מבט קל לעברו כשהוא שחייך את החיוך שגם לכל בחורה ליפול לרגליו, "מה שהיפה לצידי תרצה, אני אקח."
"ואן- גוך." העפתי לעברו חיוך ממזרי ותפסתי את ידו. 
מרקו הנהן בחיוך, "בדרך."
לפני שהספקתי להסתובב לעברו, יד הונחה על כתפי והמגע המוכר הרעיד אותי עד כדי כך שהייתי צריכה לנשום עמוק כדי לא ליפול מהכיסא. "מה עכשיו?"
"איפה היית?" הוא התעלם משאלתי והרים את גבותיו שהוא מניח את בקבוק הבירה שלו על הבר. 
"איתי." קול גברי נשמע מאחורי. לפעמיים הוא יכול להיות כל רגוע, שזה מלחיץ, אבל בינתיים זה עוזר לי, אז מי אני שאתלונן?
גבותיו של נייט זנקו למעלה בהפתעה, "חשבתי שהיה לנו הסכם?"
"איזה הסכם?" שאלתי ונשענתי על החזה הקשיח שלו, בזמן שידיו עטפו את צדדי מותניי. 
"הסכם שבו שום בחור לא נוגע בך, בזמן הקרוב." הוא הפנה את מבטו לעבר הכוס ולגם ממנה לגימה ארוכה. 
משכתי בכתפיי, "אם אתה לא עומד בזה, אני לא אעמוד בזה, נייט. אני לא רכוש שלך."
"מי זה בכלל?" הוא שוב התעלם מדברי. 
"מה אכפת לך?" שאלתי שמיד אחרי זה הוא אמר, "דמיאן קרוס."
השם שלו נשמע אפילו טוב יותר שהוא אמר את זה. דמיאן היה חלום של כל בחורה מבחינת מראה, למרות שהוא נראה בחור רע באופן רציני. אף אחת לא האמינה לו חוץ מאחת, הוא אהב אותה יותר מכל דבר אחר בעולם, הוא סיפק לה אושר שתמיד הגיע לה. בהתחלה הם נראו כמו אסון, אבל למדתי להכיר אותה, הוא היה בחור טוב וסוגר, שלא סמך על אף אחד מלבדייה.
   דמיאן לא היה סקסי באופן פראי כמו נייט, או סקסי באופן אינטליגנטי וסקסי כמו מרקו, היה בו מין קסם מחוספס שלא היה לאף אחד אחר, הוא לא היה צריך שום דבר כדי לבלוט. הגבוה שלו היה מעל מטר תשעים, כתפיו היו רחבות, וגופו היה שרירי ומחוטב עד מאוד, בהתחשב בעובדה שהוא מתאגרף. 
למרות זאת, יכולתי לראות שנייט מבחין בו כאילו הוא סתם עוד באמפר בדרך, שהדבר היחיד שמפריע לו, היא העובדה שהיד שלו נמצאת על כתפי. 
נייט משך אותי מאחיזתו של דמיאן בחוזקה, "אני צריך לדבר עם קים." הוא לא אמר את זה לי, הוא בכלל לא שאל אותי, הוא פשוט הודיע לדמיאן. 
משכתי את ידי, "יופי לך." 
"אני יודע שאני יפה."
"מה?" כיווצתי את אפי, ואז נפל האסימון, "לא לזה התכוונתי!" מחיתי. 
דמיאן הניח את זרועו על כתפי וכופף את ראשו לאוזני, "אני יודע שזה לא הזמן, אבל יש לשירותים, אני שנייה פה."
לפני שהספקתי לענות דמיאן כבר הספיק לרוץ לקצה השני של המועדון, "שמוק." שילבתי את ידי ומשכתי את השתייה, כשטעם הצורב מתענג בפי. 
חרא, אני צריכה את דמיאן, והדפוק  הולך. אני חייבת למצוא חברים אחרים, שלא יעזבו אותי, בגלל שיש להם לשירותים לעזאזל, אני גם ככה עוד שנייה נוזלת כמו הבירה. 
נשמתי נשימה עמוקה, והרמתי את הכוס שלי, עיניי נפתחו בתדהמה שהבחנתי אותה ריקה, "היי, אתה שתית לי מהשתייה?"
הוא נחר בבוז, והבנתי שהוא שוב עומד להתעלם מדבריי, כרגיל. "מי הוא?" הקול הגברי ומחוספס של נייט נשמע בטון גבוה שלרגע חשבתי ששמעו אותו ולא את המוזיקה. 
"זה לא עינייך, נייט, שום דבר לא עינייך." אני ממש בוחנת את גבולות המשחק שלי.
"מי הוא?" 
"הוא ענה לך 'דמיאן' . אתה שואל שוב כאילו אתה רואה סרט פורנו, ואז אתה אומר לעצמך 'ידעתי שהוא יזיין אותה'." הוא צחק והניח את ידו על השולחן, ויכולתי לראות דמעות מופיעות בעיניו.
נחרתי בבוז לעברו, "אתה יכול להמשיך לצחוק, היחיד שישלם על השתייה זה אתה.
"אני לא עומד לשלם, אפילו לא דולר." הוא לחש לאוזני והעביר צמרמורת בגופי שנלחמתי להסתיר, "אני המנהל."
הכוח היחיד שמצאתי באותו הרגע היה לדחוף אותו, "כמו שאמרתי יופי לך," הרמתי את ידי לפני שהוא הספיק לומר משהו, "ולא התכוונתי שאתה יפה."
 לרגע הוא נראה כועס, כשהקמט הקטן הופיע בין פניו ואז הוא הניח את ידיו על עיניו בתסכול, "אני לא מבין אותך, לעזאזל."
"תקרא את השפתיים שלי נייט," אמרתי ומשכתי את ידיו מפניו, "אני גומרת את הסיפ.." 
דבריי נקטעו על ידי נשיקה פראית במיוחד, אבל התנהגתי אני לא יודעת מאיפה מצאתי את הכוח להתנגד ועשיתי בכל כוחי להדוף אותו, אבל הוא רק הידק אותי חזק יותר. הטעם של האלכוהול התערבב בפי ולרגע האמנתי שאני באמת נופלת לרגליו, אך לאחר שנייה זוג עיניים אפורות הופיעו מולי בייאוש. לוק.
הכל התחיל להתבלבל בראשי, הייתי נזקקת לנייט, ולא יכולתי שלא להרגיש את הלב  שלי מתכווץ בכל פעם שהשפתיים שלו הונחו על שלי. זה  לא היה קשר רגיל, זה היה משהו אחר, משהו מסוכן, ואני לא יודעת אם אני באמת מוכנה לקחת את הסיכון. מוכנה להיות נזקקת אליו, כי לא בטוח שאני אקבל אותו, לא בטוח שאני בכלל אוכל לקבל אותו. הדבר היחיד שהיה ברור לי, שאני נזקקת, וכנראה שזה לא עומד להשתנות בזמן הקרוב, גם אם רציתי. 
מצד שני אני כבר פה, אז לפחות אני אמשיך לשחק את המשחק שלו, כי הפעם אני לא עומדת להיות המפסידה, לא היום.  
נשכתי את לשנו של נייט והוא נאנח בכאב אחורנית, "אני אגיד את המילה האחרונה הפעם, אני גורמת את הסיפור."
      ניצלתי את אנחת הכאב של נייט בתור הזדמנות לברוח לפני שאני באמת אפול לרגליו. 
נעמדתי מול לוק שחייך חיוך רווח שסימל לי 'אני גאה בך' , רק שבמקום להרגיש טוב עם עצמי, רציתי לחזור לנייט ולנשק אותו. הכאב בבטני שרף את כל כולי, והרגשתי את הרצון העז שלי ללכת לשירותים ולהקיא את כל הארוחות, אך לא רציתי להראות לו שיש לו השפעה כזאת או אחרת עלי. לא רציתי להראות לאף אחד. 
ניערתי את ראשי ומיהרתי לחבק את לוק ואלנה, "אני אוהבת אותכם."
"אלוהים, זה היה אדיר!" אלנה צווחה באושר בזמן שמיה קפצה לידה בצחקוקים. 
לוק נאנח בכאב "יש לך קול, לא מעולם הזה, למעשה, אני מתחיל לחשוב שלא מהיקום הזה." הוא אמר לה בזמן שפתח את דלת המכונית כדי שהיא תוכל להיכנס. 
היא נשכה את שפתיה, "סליחה."
"את לא צריכה לבקש סליחה על דבר כזה, מילא אני אוהב לשמוע אותך צועקת בלילה." הוא נישק את שפתייה ברכות ומבט נגעל נמרח על פניי מהמחשבה על אחי הגדול ואלנה, ביחד. ממש ביחד. אלוהים אדירים. זין, חרא. 
גרגרתי בגרוני לעברם, "אל תשכח שאחותך הקטנה פה." 
הוא הניף את ידו ומחא את דבריי שהוא מתיישב בכיסא הנהג, "את נוסעת עם דמיאן?" 
הנהנתי לחיוב, התקדמתי לעבר האופנוע השחוק והמבריק של דמיאן. הוא העביר לי קסדה שחורה והניח אותה על ראשי בקריצה. 
"תחזיקי חזק." הוא מלמל ועטפתי את בטנו בעזרת זרועותיי בחוזקה אף יותר. 
מיה ואלנה חייכו לי מבעד לחלונות המכונית, אבל לא החזרתי חיוך. לא מפני שלא רציתי, אלא מהסיבה שפחדתי שחרק כלשהו יחדור אל תוך הפה שלי. אני ממש לא רוצה לבלות את סוף השבוע אצל רופאת השיניים שלי. 
במהלך הקרב דמיאן לא נראה כמו אחד שמתאמץ כדי להביס את היריב שלו, הוא פשוט נתן ליריבו להתייאש מחוסר ההצלחה שלו להחטיא מכה, עד כדי כך שתוך כמה שניות, דמיאן הצליח לגהור מעליו ולהשתיק אותו. בסיבוב השני לעומת זאת, הוא הפך ליותר זעיר, הוא בדק כל צעד של דמיאן, וקיווה שהוא יפעל כמו הפעם הקודמת, רק שהפעם דמיאן פעל אחרת והטיח אל תוך אפו אגרוף נוקשה שהתיז לעבר כמה מהצופים דם אדום וסמיך. 
  הבחור המסכן פונה לבית חולים, כשידו של דמיאן מונפת באוויר ושאגות נשמעות. 
"קרוס!" השם שלו חזר כמה פעמיים עד שאורות הזירה נכבו. הצופים התחילו לצאת החוצה, חלקם מאושרים וחלקם רגוזים. 
"קרוס הוא פרא אדם, אחי." הבחור שעמד ממולי אמר לחברו, "הוא לא אחד שהייתי רוצה להתנגש בו ברחוב."
      כמו שדמיאן היה חלום של כל בחורה, הוא היה נראה כמו סיוט של כל גבר, ובמיוחד כמו סיוט של כל אבא. ידו הייתה מכוסה בקעקועים, והוא לא השקיע במראה שלו. הוא משך צומת לב מאז שהיה נער, כבר אז נערות רדפו אחריו, אבות שנאו אותו, ומורים התייאשו ממנו. 
       הוא לא נפתח לאף אחד, חוץ ממשהי אחת. אני לא יודעת איך הם היכרו, הם לא סיפרו לי. אבל הם היו נראים כאילו מכירים שנים, ואפילו דורות. היא הפכה להיות כל העולם שלו ברגע שהיא הגנה עליו בפעם הראשונה, הוא היה מופתע, יותר ממני. את האמת כולם היו מופתעים, הם פשוט היו הפכים.... 
לא אהבתי את זה בהתחלה, עד הרגע שבו ראיתי איך הוא, כן הוא, דמיאן קרוס מגן עליה, כאילו חייו תלויים בזה, בה. 
כמוני קרה לו הדבר הגרוע מכל, הוא איבד את התקווה שלו, הוא איבד את המצפון. 
הרי לכל דבר יש סוף.

- אז קודם כל סליחה שאני מעלה מאוחר כל כך...

ויש דמות חדשה, דמיאן קרוס.

אני אמשיך אחרי 7 דירוגים, ותגובות....

אוהבת אותכן בננות.