הגולשת

פרק 21- סיוט

כולם ישבו בשקט, חוץ ממנה. חוץ מהבכי הבלתי נפסק שלה. ידעתי איך היא מרגישה, ידעתי מה עובר לה בראש. על מה היא חושבת. אבל זה רק הפחיד אותי יותר, הידיעה שזה באמת נכון, שאני יודעת מה עובר אליה. אף אחד לא מכיר אותה באמת, אפילו לא אני, כמו שהוא הכיר אותה. היא הייתה שלו, היצירה שלו. הוא וויתר על הכל בשבילה, על הבחורות, המכוניות, התהילה, על הכל בשביל ילדה קטנה.

הוא לא ציפה שמפעם אחת קטנה, תיווצר טעות כל כך גדולה. בהתחלה הוא לא רצה אותו, את האמת שעד הרגע שבו היא יצאה על העולם, הוא אפילו לא רצה להסתכל עליה. אבל הוא נשבר, הוא נפל לתוכה. הוא רצה לשמור עליה, להגן עליה, להיות איתה. הוא רצה להיות אבא שלה. ברגע שהוא רק הרים אותה בין ידיו הגדולות, הוא הבין מהו האושר האמיתי, היצירה האמיתית שלו. השם שלה, בספרדית מתורגם ל-'שלי' , ובכן היא הייתה שלו. הוא סיפר לנו על החלומות שלו, ועל הסיוטים שלו, הוא גילה לנו שבעצם הסיוט הכי גדול שלו, היה החלום הכי טוב שלו.

מיה פחדה לאבד אותו, היא פחדה שהוא יחזור להיות האדם של פעם, היא השקיעה כל יום בחייה במוסך. כולם הביטו בילדה הקטנה, עם העיניים הירוקות הגדולות, והשיער המרושל שהתפזר על גביי פנייה. לפעמיים ניסתי לשכנע אותה לבלות איתי, אבל היא לא רצתה. היא רצתה להיות עם אבא שלה. יכולתי לראות את הפחד שלה, הפחד שהוא יעזוב אותה כמו שהוא רצה. זה לעולם לא קרה. מיה נראית חלשה, אולי בגלל שהיא בוכה הרבה, או בגלל שהיא רגישה, אבל אני רואה בזה חוזקה. היא לא פחדה להראות את הרגשות שלה, בזמן שאחרים שומרים הכל בלב, בזמן שאני שומרת בלב. זה מה שמפחיד אותי, שהיא תשמור בלב. שאם משהו יקרה, היא תיסגר, ולא תפתח כי לתקווה האחרונה שלה יש סוף.

רציתי לנחם אותה ולומר שהכול יהיה בסדר, שהוא חזק. גיבור. לעומת זאת, נזכרתי בי. לא רציתי לשמוע את המשפטים המנחמים שינסו להרגיע אותי, רק שבמקום, הם העירו אותי למציאות. בכל פעם ששמעתי את המשפט, 'הכל יהיה בסדר'. האוזניים שלי נאטמו והמילים היחידות שהדהדו לתוך אוזני היו, 'הכל היה בסדר אחרי.' הכל היה עניין של זמן. עכשיו הוא נושם, מחר הוא זאת תהיה הנשימה האחרונה שלו.

כולם ידעו את זה, אבל לאף אחד לא היה את האומץ לומר את זה. אף אחד לא העיז להסתכל לעברי, אל תוך העניים שלי ולומר את האמת. הם חשבו שאני צריכה את השקר המנחם, בעוד אני רציתי לשמוע את מה שעוד לקרות.

רציתי לומר לה את האמת, מצד שני גם לי לא היה את האומץ לומר את זה.

אחרי כמה שעות בבית חולים, החלטתי ללכת עם מרקו הביתה. שסגרתי את הדלת מהמכונית שלו, רציתי לומר משפט כלשהו, אבל הראש שלי טבע לתוך ים של מחשבות אובדניות שפשוט לא ידעתי מה להגיד, ואם בכלל אני צריכה. מדי פעם שהסתכלתי על מרקו, יכולתי לראות דרך המבט שלו שהוא חיפש את התקווה, אבל כמו כולם הוא הלך לאיבוד.