הגולשת

פרק 15- דמיון

התיישבתי על הספסל הישן, שפעם אבא היה נוהג לשבת עליו, ופשוט להסתכל אל הילדים שלו גולשים. זה גרם לו אושר, לראות את החיבור שלנו לים. זה היה הדרך שלו, ללמד אותנו על החיים. הוא לא היה מסוג ההורים הרגלים, שקונים ספרים ואומרים לך 'לקרוא.' , הוא היה מסוג ההורים שהאמינו בחופש. אני לא יודעת אם זה הגיע לי. תמיד הייתי ילדה שקטה, ולפעמיים ריקנית. ההרגשה של הריקנות נתנה לי הרגשה שגרמה לעצמותי לרעוד, היא גרמה לי להרגיש שכל דבר חסר ערך.

רציתי כל כך הרבה דברים שלא יכולתי לבקש, ולפעמיים כשהייתי מביטה באבא שלי, מהגלים, הבנתי שאני לא צריכה אותם. אני לא צריכה שום דבר כל עוד יש לי אותו.

תמיד הרגשתי שונה בגלל הריקנות, וככל שגדלתי וראיתי כמה האחים שלי דומים אחד לשני, הרגשתי יותר ויותר לבד. רציתי להיות דומה להם, דומה לאבא.

ובכל פעם שמישהו היה אומר לי כמה אני דומה לאמא, הייתי מוצאת את עצמי בוכה באחד החדרים. לא רציתי להיות כמוה, לא רציתי להיות דומה לה. פחדתי שאני אהפוך להיות היא, חסרת רגשות.

עד שהתחלתי לגלוש לא הבנתי שמראה זה רק תפאורה, שמאחוריי יש את השחקנים האמתיים. התפאורה זה בעצם המראה שלי. השחקנים זה הרגשות שלי, זה שמאחוריי התפאורה. כשאבא לקח אותי ואת לוק לים, הוא הסביר לנו את זה. הוא אמר לנו שיש המון גלים שנראים אותו הדבר, אבל אף גל לא יגרום לך להרגיש כמו שהגל הקודם. אולי הם דומים מחוץ לקופסה, אבל בתוך הקופסה הם שונים לגמרי.

ידעתי שהוא לא אמר את זה סתם, הוא אמר את זה כי הוא ידע מה אני מרגישה, למרות שלא אמרתי לו .

אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן, הייתי מבקשת ממנו סליחה על כל כך הרבה דברים.

סליחה שזלזלתי בו, סליחה שלא הקשבתי, סליחה שלא הייתי הילדה הטובה כפי שכולם רצו. וסליחה על זה שנתתי לו לקבל את ההתנהגות הרעה שלי.

הגיע לו הרבה יותר מזה, הגיע לו את העולם במלואו, אני חושבת שהסיבה שהוא לא כן יותר, זה בגלל שהוא כבר הראה את טוב ליבו, ועכשיו זקוקים לו במקום אחר.

המזג האוויר היה קריר, הכנסתי את ידי לתוך כיסיי המעיל שלי, ונפרדתי מהים.

כשנכנסתי למכונית, תחושת געגוע רפרפה בגופי. תחושת געגוע לים. תחושת געגוע לאדרנלין. אני זוכרת שבחודש הראשון שהפסקתי לגלוש, נתתי לגעגוע להשתלט על גופי, ופשוט הלכתי לגלוש. אם הייתי בטוחה שזה היה קל, כי עשיתי את זה מיליוני פעמים, טעיתי בגדול. ברגע שהרמתי את הגלשן ורצתי לעבר המים, שמעתי את קיילי צועקת, וגם שהתעלמתי מזה ונכנסתי למרות הכל, לא הצלחתי לעלות על הגלשן. לא הצלחתי לעמוד. שמעתי אותה קוראת לי מהקרקעית הים, ויכולתי לראות אותה שוב טובעת. ככול שגדלתי הגעגוע התחזק, כי זה לא היה רק געגוע לגלישה, זה היה געגוע לים. למרות ההתנגדות של מיה, החלטתי לזרוק את הגלשן שלי ועד הגביעים שזכיתי בהם בכל מני תחרויות. אני מודה שלפעמיים אני מתחרטת על כך, אבל ברגע שאני רק חושבת על לחזור לגלוש ואני שומעת אותו, החרטה נעלמת כאילו לא הייתה. כנראה לחיים יש שתי ברירות באמת.