הגולשת

פרק 29- שיחה

אחד הדברים שאני שונאת בי, הוא שברגע שאוזניים שלי שומעות רעש, אפילו הכי קטן, במהלך השינה, הגוף שלי מתעורר לחיים. לא משנה כמה אני אנסה לחזור לישון, אנסה לעצום את העיניים, אני לא אצליח, כי כבר התעוררתי. בסופו של דבר התייאשתי כמובן, והפסקתי להילחם ברעש, הופתעתי לגלות שקמתי שנייט לא נמצא לידי, אם כי הייתי בטוחה שכן, בגלל הריח הטוב שלו שנדבק לסדינים במהירות. 
התכופפתי להרים את החולצה הלבנה והמכופתרת של נייט, כדי שאוכל ללבוש אותה. היא נראית כמו שמלה על גופי, אך הסיבה היחידה שלבשתי אותה, היא בגלל הריח. הריח הטוב והסקסי, שרק גורם לרצות את נייט. במיטה. 
עכשיו. 
התקדמתי לעבר המקלחת כדי לנסות לשנות את המראה הנוראי והעייף שנמרח על פניי, טוב איך לא, אחרי סקס במיטה, סקס במקלחת, ואחרי זה עוד סקס בספה, ואז במיטה עם נייט, איך אני לא אראה ככה. 
לצערי לא ממש הצלחתי לשנות את המראה שלי, הדבר היחיד שהצלחתי זה להרטיב את פניי היבשות, ולהפחית את כמות הנפח בשערי. 
בשעה שסיימתי לצחצח את שיניי, התקדמתי במסדרון שהריח טוב של אוכל מושך אותי לכיוונו של נייט. 
   הוא עמד שגבו מופנה אלי, אבל ברגע ששמע את צעדיי הוא הניח מגבת על כתפו והסתובב עם חיוך על פניו, "בוקר טוב, יפה."
"אכן בוקר טוב, אבל אני לא בטוחה בנוגע ליפה."
הוא נהם בגרגור וצעד לעברי בצעדים גדולים, "אם את לא תהיי בטוחה, אני אהיה בטוח בשבילך, כי את קים." הוא נעצר ומצאתי את כמה שניות ספורות לאחר מכן באוויר שרגלי סביב מותניו, "את הבחורה הכי יפה, מושכת, וסקסית שפגשתי."
גיחכתי, "אתה אומר את זה רק כדי שנזדיין."
"יכול להיות," הוא משך בכתפיו, "אבל זאת האמת." הוא נישק את פי קלות וטפח על ישבני, מניח אותי על השולחן הלבן שנמצא במטבח. 
"מה הכנת?"
הוא גירד בראשו, שגבו מופנה לעברי, "את האמת, ניסיתי להכין פסטה, זה לא עבד, הזמנתי פיצה." הוא יסתובב לעברי עם חיוך שהוא מחזיק צלחת שעלייה מנוחת ארבע צלחות, הוא נראה כמו דוגמן חתיך לפרסומת של פיצה, "הזמנתי את כל הטעמים זיתים, פטריות, רגיל, ותירס. מה את רוצה?" 
ליקקתי את שפתיי, הנחתי את ידי על השולחן, "תנחש." טוב, זיתים אני לא אוהבת, פטריות בחיים לא אכלתי, אין לי בעיה עם רגיל, אבל אני אוהבת תירס. 
הוא גירד בראשו, "הרגע הסתכלת בגועל על הפיצה עם הזיתים, פטריות אני לא אוהב, ופיצה רגילה היא לא מספיק מיוחדת בשבילך, אז אני אלך על התירס." הוא הרים מבט חטוף לעברי, "הצלחתי?"
"אכן, יש לנו מנצח!"
הוא צחק והתקרב לעברי, "מה הפרס?"
רכנתי אל אוזנו והנחתי את ידי על כתפיו הרחבות, ששוב הריח של גופו עוטף אותי לתוכו, "לך, יש פרס מיוחד מאוד, שתקבל במיטה." נישקתי את פניו, זיפיו הקצרים דקרו אותי אך אהבתי את המגע שלהם, "אבל קודם נאכל, ואז תקבל את הפרס."
"למרות שאני מאוד אשמח לזיין אותך אחרי הארוחה, עדיין אני צריך לדבר איתך.." 
אחד הדברים שתמיד מלחיצים, זה שאומרים למישהו אני צריך לדבר איתך, כי דבר ראשון לרוב זה משהו רע, במיוחד שמוסיפים את השם שלך, ואז הופכים את זה למשהו רציני. 
העלמתי את הפחד מגופי בגיחוך, "ככה אנחנו נפרדים, כל כך מהר?" באמת קים, זה מה שאת אומרת?
קמט הופיע בין גבותיו, "מה?" עיניו נפתחו באימה לפתע, "לא, זאת לא הכוונה שלי."
לא שלטתי בעצמי, ולפתע פלטתי אנחת הקלה, באמת הוקל לי. "אז?" 
"אני רק רוצה לדעת למה שיקרת לי בחתונה?"
נגסתי בפיצה, שאני לא מסתכלת עליו, "למה?"
"כי אני צריך לדעת, את מוכנה להפסיק להסתכל על הפיצה?"
"טוב." נחרתי בבוז, הנחתי את הפיצה על השולחן והרמתי את מבטי לעברו, "אני מניחה שפחדתי."
הוא גירד בזיפיו ועשה פרצוף, "אני לא ממש מבין, מותק."
נאנחתי, "אני תמיד פוחדת לאבד אנשים."
"מי אמר שתאבדי אותי, אם אפילו לא התחלנו?"
"אני אבד אותך בסופו של דבר, הרי שום דבר לא נשאר לנצח, כל דבר נעלם. לכל דבר יש זמן. פחדתי שגם הזמן של זה יגיע?"
"בגלל מה לאחותך?" הוא הניח.
הנהנתי, "אחותי היא רק חלק מהדברים שאיבדתי. גדלתי בלי אימא, היא עזבה כשהייתי קטנה, אני לא חושבת שהיא מצטערת על זה בכלל. אומנם זה לא מפריע לי, אבל בזמנו, זה הרג אותי. אני הייתי הבת שלה, היא פשוט זרקה אותי כאילו אני זבל שמצאה ברחוב."
"היא לא חפשה אותך מאז, אימא שלך?" הוא כמעט ירק את המילה אימא כשאמר אותה. 
צחקתי צחוק מזויף, מנסה להסתכל על כל דבר חוץ ממנו, "הפעם היחידה שראיתי אותה מאז, הייתה ביום הולדת של אחי, וגם אז היא מיהרה ללכת, היא לא ממש אוהבת להראות רגשות."
הוא חייך, "זה דבר שמזכיר לי אותך, כלומר לא אוהבת להראות רגשות, לא השאר."
"כן, טוב, אני דומה לה. האחים שלי היו ההפך הגמור ממני, היו להם עיניים אפורות, שלפעמיים נראו כלבנות לצד השמש, ושערם היה שחור כפחם, כמו אבא שלי. אני חושבת שזה שהייתי כל כך שונה מאבא שלי גרם לו להתקרב עליי. הוא היה האדם הכי קרוב וחשוב לי, איש הסוד שלי." הוא ליטף את פניי ברכות,  "כנראה שגם הסוף שלו הגיע, והוא פשוט מת, חרא קורה לא? אז אצלי הוא לא נפסק, כי גם הדבר היחיד שעזר לי להרגיש אותו, להיות קרובה אליו, הים, הלך קיבינימט."
הוא הרכין את ראשו, שהוא ממהר להצמיד את גופי לעברו, "הטביעה של אחותך?"
"כן, זה היה כאילו הים בגד בי. כאילו התקווה האחרונה שלי נעלמה. לא נשאר לי יותר שום דבר, אפילו אח שלי עזב. אתה יודע אחרי שאתה עובר את זה כל כך הרבה פעמיים, אתה כבר מאבד את האמונה שמשהו טוב יקרה לך, ושאתה הגעת משהו טוב קרה." ידו עברה בשערי ונאנחתי לתוך חזהו, הרגשתי את האוויר נעלם ונאחזתי בידו, כאילו חיי תלויים בכך,  "אני יודעת שזה לא תירוץ, אבל פחדתי באמת. פחדתי לאוהב אותך, פחדתי להזדקק לך, כי אני יודעת שאתה תעזוב. אני ניסיתי למצוא כוח לשקר אבל זה היה קשה, במיוחד שראיתי אותך עם כל מני בחורות, זה גרם לי לשנוא אותם."
"שמתי לב, כמעט והאמנתי שאת תעשי לבחורה מאתמול את מה שאמרת."
"היית רצינית, נייט." אמרתי, באמת רציתי להרוג אותה, רציתי להרוג כל מישהי שנגעה בו, הרגשתי נבגדת בכל פעם שזה קרה. זה שבר אותי מבפנים, חשבתי שלוקחים לי חלק מהלב ושוברים אותו מולי, "הקנאה היא רגש חזק, רציתי להפסיק אותה, ולא משנה כמה פעמיים נלחמתי לא יכולתי להפסיק. להפסיק לאוהב אותך הכוונה." 
    לא הבנתי שאני בוכה, עד הרגע שהוא הניח את אגודליו על לחיי ומחה את דמעותיי שנזלו על פניי, "אני גם לא יכול להפסיק לאוהב אותך, אבל אני גם לא ממש רוצה להפסיק." הרמתי את מבטי לעברו, ועיניו הכחולות- אפורות עטפו אותי בחום נעים שהרגיע אותי במהירות, "אני אוהב לאוהב אותך, אני אוהב כל חלק שבך." 
"אני חושבת שהגיע הזמן שתקבל את הפרס שלך."
הוא חייך וידיו נשלחו לעבר החולצה שהם פותחות את כפתוריה אחת אחרי השנייה, הוא נישק את צווארי והעביר את לשנו בחמימות, וזרק את החולצה לאחור.  
זקפתו התעצמה בין רגליי, שלחתי את ידי לעבר התחתון שלו, כאשר אני ממשיכה להרגיש את שיניו על גביי צווארי בעוקצניות. התחתון שלו נפל על הרצפה, ובאותו הרגע הגב שלי נמחץ על השולחן במבטח. 
    "העיניים שלי!" צווחה איומה באה מאחורינו ונייט מיהר להצמיד את גופי לעבר גופו, בניסיון להסתיר אותי. 
"מה את צורח.. או, אלוהים נייט, יש לך דירה." אדריאן העביר מבט קצר לדילן, "זה כבר הפעם השנייה שלי." 
הבטנו שנינו באדריאן ודילן, אדריאן חייך והרים מזוודה לעבר החדר, בזמן שדילן מצמצה בענייה. אני מניחה שהיא ניסתה לעצום את העיניים בתקווה שברגע שהיא תפתח היא תגלה שזה חלום. 
היא גרגרה בגרונה לעברנו, "אתם זוג?"
"אולי," עניתי כשנייט ענה "כן."
דילן נראתה משועשעת מהמצב, שהיא שילבה את ידיה בחיוך. 
נייט משך את פניי לעברו, "אולי?"
"כן אולי." אמרתי, "אתה אמרת שהיא לא נמצאת כאן." הצבעתי לעברה, כשאני משקיעה את מבטי הכעוס בו.
"שכחתי שהיא צריכה לחזור."
ידה של דילן הונחה על כתפיו של נייט והיד השנייה על גבי החשוף, "אני רק מקווה שלא עשיתם את זה בחדר שלי."
"דילן הם הזדיינו בחדר שלך." צעקתו של אדריאן נשמע בכל רחבי הבית.
נייט מיהר להניח אותי על הרצפה, הוא הרים את התחתונים שלו, וזרק לעברי את חולצתי, "תברחי." 
לפני שהספקנו לעשות עוד צעד, ידיים עדינות תפסו ועצרו אותנו, "אתם מתים!"
אוי לי.

------------------

טוב, אני יודעת שהבטחתי פרק אתמול, את האמת הייתי די בטוחה שהעליתי אותו, אבל במקום זה כנראה מחקת אותו, אני אשכרה כתבתי את הפרק מחדש, ולא באופן הכי טוב. 
אני לא ממש אוהבת את התוצאה. 

אז קודם כל אני רוצה להודות לליאור LILI20083 שפרסמה אותי, אז הכל חוזר עלייך חברה, ולכן אני ממליצה לכולם לקרוא את הסיפור שלה!!
חוץ מי זה, תודה רבה על הדירוגים בפרק הקודם, וכמובן על התגובות, אני שמחה לגלות שאתן אוהבת, במיוחד שאני  במחסום כתיבה וכל מה שאני כותבת זה בהשראת שירים משנות ה90 ובובספוג, (עכשיו זה רק בובספוג) 
נחזור לסיפור, קים ונייט בצורות? 
טוב, אמרתי דרמה, אז הדרמה היא די אירונית, כי תכלס יש מצב הם מתים על ידי כוחה האכזרי של דילן לורן, אהבת חיי השנייה. 
בקיצוררר לסיום, 40 דירוגים (כן, כן 40) ו7 תגובות.... 

אוהבת אותכן, תודה על הכל... 

פרק הבא פרק 30, את מוכנות לפרק 30 (הוא הולך לכלול גלישה)