הגולשת

פרק 33- המחר של העבר

 הלב שלי הולם בחוזקה מתחת לעורי, הדם שלי זורם בגופי שלצידו האדרנלין שנראה כמעט אין סופי. אני רק מחכה לשמוע את הצליל שיסמל לי שזה הרגע לזנק, לקחת סיכונים וללמוד הכל מחדש, שום דבר לא נודע, הוא לא אמור להיות נודע. אנחנו צריכים לגלות אותו לבד לנשום לתוכו ולהשתחרר. 
תמיד יהיו מכשולים, לא תמיד הכל עומד להיות טוב, מה שחשוב הוא ללמוד מהטעויות, להפוך אותם לתשובות בשביל הצעד הבא שיכול לשנות הכל, להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. 
להסתכל על קו הסיום שהדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה להסתכל לאחור, לתת לזיכרונות להתעופף מול עינייך. הם הדבר היחיד שנשאר לנצח, הם לעולם נעלמים, הם כבר הפכו לעבר, היסטוריה. 
    אף פעם לא רציתי שמישהו יעמוד לצדי, לא רציתי להישאר שוב עם זיכרון שישבור אותי שוב פעם. איבדתי כל כך הרבה דברים שפשוט העדפתי להישאר לבד. בניתי חומות, חומות שהיה בלתי אפשרי לשבור, חסמתי כל דרך ללב. חשבתי שזה היה הפתרון, חשבתי שאם אני ארחיק את כולם, אני לא אאבד אף אחד- הרי אם אין לי אף אחד, איך אני אאבד? 
   למרות הכל, עדיין כאב לי, עדיין נזכרתי, הרגשתי רדופה, ניסיתי למצוא כל כך הרבה דרכים כדי להשתחרר, אבל לא מצאתי. לא הצלחתי להבין למה אני לא משתחררת, למה זה עדיין ממשיך, למה הזיכרונות לא נעלמים. 
  בסופו של דבר התשובה הכתה בי שהיא בכלל הייתה טעות, היא הייתה שגיאה, לא משנה כמה ברחתי, הוא מצא את הדרך אליי. הוא הגיע שכולם כבר הלכו, אף אחד לא עמד וחוץ ממנו לא יכולתי לראות אף אחד. ידעתי שגם אם אני אהיה עיוורת, אני תמיד אראה אותו לצידי, אני ארגיש את זה. 
   פחדתי שהחיים קצרים, פחדתי מהשגיאות, פחדתי מכל דבר, פחדתי מהעבר. לא הבנתי שאני לא אוכל לשנות אותו, הזמן תמיד ימשיך לרוץ, הוא לא יעצור, הזיכרונות הם לא יעלימו, אני פשוט הייתי צריכה לקבל אותם, לגרום להם לחזק אותי, ללמד אותי. 
העבר היה, ההווה זה עכשיו אבל גם הוא יהפוך לעבר, צריך לשנות אותו כדי לגרום לעתיד להיות יותר טוב. 
זה תלוי בנו.  
זה תלוי בי. 
בלעדיו לא הייתי מבינה את זה, אם הוא לא היה איתי שום דבר לא היה שווה עבורי, בלעדיו שוב דבר לא נראה לי הגיוני.  

הריח הטוב של גופו היה מרוח על המצעים המבולגנים של המיטה, אהבתי להתעורר ככה, שהריח שלו מתפזר בכל חלל החדר, זה רק גרם לי להתגעגע אליו ,במיוחד בגלל שהוא היה נמצא בכל מני סידורים של העבודה.
נייט הציע לי להצטרף, אבל אחרי שאמרתי לו שאין מצב שאני יושבת במשרד ומקשיבה לאיזה שיחות על נדל"ן, הוא הבין שאני לא עומדת לבוא איתו.
הוא די כעס בהתחלה, עם זאת הוא וויתר כשהבין שאם אבוא, אני בטח אירדם על השולחן. כמובן שלפעם הבאה אני חייבת לשקול את הגעגוע אליו. 
מצמצתי בעיניי שהצבע הזוהר של קרני השמש הופיע בין התריסים וסנוור את עיניי, נאנחתי לתוך הכרית, "אני. שונאת. בוקר." 
"לא רק את," 
"מי אוהב בכלל בוק..." דברי נקטעו שהקול הגברי והמוכר הדהד באוזני, קמט הופיע בין גבותיי, "מה לעזאזל?"
העייפות שפעמה בתוכי התפוגגה ברגע, הנחתי את ידי על המיטה ודחפתי את גופי מעלה, הצבעים שלפני רגע התעממו בעיניי, התחילו להיעלם שהתמקדתי בו.
הפלג העליון של גופו היה חשוף לגמרי, שרירי בטנו המרובעים נצצו בגוון השיזוף שלו לצד שרירי החזה שלו, הוא לבש שום דבר חוץ מתחתוניי הבוקסר שלו. 
"מה אתה עושה כאן?" 
"טוב," הוא אמר והפנה את מבטו לעברי, אפילו לא שמתי לב עד אותו הרגע שאני לא לובשת כלום וחוץ מהסדין שום דבר לא מכסה אותי. הוא הצביע לכיוון הגוף שלי, "אני לא יכול להתרכז ככה, אולי תשימי עלייך משהו?" 
משכתי את הסדין ומחצתי אותו אל גופי בגלגול עיניים, "עכשיו זה בסדר?" 
"לא."
נחרתי בבוז, "נו באמת, נייט."
"קים..."
המבט שלו היה כמו סכין גדולה שחדרה לתוך בטני, הוא נראה כל כך אבוד ובו זמנית תוקפני, היו לא הרבה צדדים שלא הכרתי, רציתי ללמוד להכיר, רציתי כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת איך לתאר בכלל. 
לא התווכחתי איתו, ידעתי שזה היה בזבוז של זמן, כי דבר ראשון רציתי לדעת מה קרה שהוא נמצא כאן. דבר שני אם הוא כבר כאן, למה שאני לא אנצל אותו?
משכתי את החולצה המכופתרת שלו אשר הייתה חולצה בצד של המיטה עוד מהלילה , דחפתי את ידי אל תוך השרוול, הרמתי מבט לעברו בזמן שכפתרתי את החולצה, פלטתי גיחוך כשראיתי שהוא מסתובב לאחור כדי שהוא לא יוכל להסתכל. 
   משכתי את הכרית שמאחורי והעפתי אותו לכיוונו, צווחה שקטנה נפלטה מפי ונדהמתי לאחור. הספל נשמט מידו, הוא התנפץ לרסיסים על הרצפה וצבע הקרמל של הנס נמרח על שטיח הרצפה. 
גבותיו התרוממו למעלה ויכולתי להרגיש כעס מבצבץ מעיניו, "מה לעזאזל?"
 נשכתי את שפתיי והצבעתי לעבר הכתם והרסיסים שעל השטיח, "זה היה בטעות, מבטיחה." 
"זה לא מעניין אותי." הוא אמר בנהימה לוחשת וכמה שניות לאחר מכן גבי הוטח על גבי המיטה, הוא הניח את ידו מעל כתפי והתכופף לתנוך אוזני, "הדבר היחיד שמעניין אותי, זה כמה שאת סקסית..."
"אתה לא רוצה לספר לי למה אתה כאן?" 
הוא נישק את צווארי מעביר את לשנו בליקוק נעים ומכשף על עורי, הרעד בין רגליי שוב מתחיל להופיע, ושוב הרגשתי את הכמיהה שתמיד בערה בינינו בלהט. 
"אני לא חושב, קודם אני רוצה להיות בתוכך ואחר כך," 
לפני שהספקתי לענות הוא קרע את החולצה מגופי, אילולי הוא היה כל כך יפה, הייתי מסתכלת לעבר כל הכפתורים שעפו באוויר לפתע, אבל הפנים היפות שלו, הזיפים, זה משך אותי, רציתי אותו יותר. 
פיו נמחץ לשדי בזמן שהוא העביר את ידו בשד השני, התחלתי להרגיש את הרטיבות מתגברת בין רגלי ומיד לאחר מכן כרכרתי אותם סביב מותניו ומשכתי אותו לעברי.
גניחה עמומה נפלטה מפי שהרגשתי את הזין שלו נאנק לתוך האיבר הפועם שלי, הכאב המוכר התחזק שהוא התחיל להיכנס בפראיות וגרם לי להתפתל מתחתיו בזמן שהוא מרעיד אותי שוב ושוב בכזאת משיכה ולהט. כל דבר שעשה איכשהו גרם לי לרצות אותו יותר, השתוקקתי להרגיש אותו, אהבתי את הפראיות שלו, אהבתי כל דבר שבו. 
           הוא נישק את הכתף שלי ונשכב לצידי, "יש היום אירוע פתיחה למועדון החדש."
"או-קיי, תהנה." מלמלתי בלבול וכיווצתי את גבותי. 
הוא הניד את ראשו ועל מעלי בנהימה, "אני רוצה שתהיי שם." 
"אבל אנ..."
פיו נחת על שלי ברכות, הוא קטע את הנשיקה והעביר את ידו בין תלתליי, "אני צריך שתהיי שם, קים. אף אחד לא יחפור לך, אני מבטיח, אני רוצה שתהיי לידי." 
העברתי את ידי בין זיפיו, עיניו נצצו בחום שאי אפשר לסרב לו,  "אני אבוא..." 

הוא הניח את ידו על כתפי ונישק את לחיי בזמן שמשך אותי לעבר הבר והזמין שתייה, "אני עדיין לא מאמין שאת באת עם ג'ינס." 
הטחתי את ידי על גבו בצחקוק, "זה היה התנאי."
הוא העביר את ידו בין פניי, חיוך רחב נמתח על פניו, עיניו זהרו בזמן שהוא בחן את פניי המבולבלות, "את האישה הכי יפה שראיתי אי פעם." 
צמרמורת עברה בגופי מדבריו ויכולתי להרגיש את לבי הולם מתחת לבגדי. אני אפילו לא יודעת למה אני מופתעת מההשפעה של המילים שלו, זה קורה כל פעם, אבל אני פשוט לא מצפה שהוא יאמר את זה, יאמר את זה בכזאת פשטות כאילו זאת האמת. דרך עיניו זה באמת נראה כמו האמת.
ניסיתי לגרגר בגרוני כדי להעלים את הרעד, "גם עם ג'ינס?"
הוא הנהנן ועיניו נחתו לשפתיי, "גם שאת מתנהגת כאילו המילים שלי לא משפעים עלייך."
פי נפער בתדהמה, חתיכת קורא מחשבות ארור, "איך לעזאזל אתה יודע?"
הוא נישק את פי ברכות והצמרמורת התגברה בתוכי, "אני צריך להכיר את האישה שלי." 
"שלך?" 
הוא הנהן לתוך פי, "את שלי, אני שלך, הלב שלי שלך אני כולי שלך." 
לא התעלמתי מהצמרמורת שבערה בלהט עצום בתוכי, ידעתי שאני שלו, הרגשתי שאני שייכת אליו, אבל לדעת שהוא שלי היה כל כך טוב, זה הפיל לי את הלב לתחתונים. אבל לא יכולתי להתאפק ועצרתי אותו לפני שהוא התקרב לנשק אותי, "גם הזין?" 
הוא הניח את המשקה שלו על הבר ופרץ בצחוק שגרם לחזה שלי להתכווץ, "למה את חייבת להפוך כל דבר למגונה כל כך?" 

כולנו קיבלו את המתנה שנקראת חיים, למדו להכיר אותה על ידי חוויות , טעויות, נפילות, אהבות, קשיים, ועוד אלפי דברים שאי אפשר בכלל לתאר במילים. דברים שיכולים לחזק אותנו ובו זמנית לחסל אותנו. 
    תמיד ידעתי ששום דבר לא נמשך לנצח, הרי החיים קצרים, אבל הבנתי שצריך לקחת סיכונים. עכשיו שאני מסתכלת אליו, אני רואה את החיוך שעל פניו, זה מה שגורם לי להבין שלקחתי סיכון טוב. אני לא יכולה לדעת איך זה ייגמר, עשיתי המון שגיאות אבל אין דרך חזרה, אני אצטרך ללמוד. 
אבא תמיד אמר שאנחנו בסופו של דבר גומרים את החיים אותו הדבר, באדמה.  אבל הוא טעה, כי אנחנו בוחרים איך למות, חלק מתים מאושרים, חלק מתים אומללים שאין לצידם אף אחד. 
הרחקתי כל כך הרבה אנשים עד שלא הבנתי שברגע שהסוף יבוא אני אשאר לבד, הדבר שהכי מפחיד יקרה ואני אהיה לבד. זה שבר אותי לדעת שעשיתי את זה לעצמי, לדעת שאני אשמה בכל דבר שעשיתי. 
  פעם האמנתי בגורל, היום אני יודעת שאני מכתיבה את החיים שלי, כל צעד שעשיתי נחרט בזיכרון נצחי שלעולם לא יעלם, גם אם הוא טעות, הוא נעשה מהחלטה שלי. כל צעד שעשיתי היה בגללי, אשמתי בזכותי, כולם עושים טעויות, אבל זה לא הגורל, זה אנחנו. הדבר היחיד ששולט בנו זה הפחד, אבל צריך לעמוד מולו, להיות מעליו. 
    פחדתי שכל מה שיהיה לי הוא רק זיכרון, אבל כל זיכרון נוסף הופך להיסטוריה שלי, כל העבר שלי, אני יכולה לשחרר אותו, אבל זאת אני, זה משלים אותי. 
    אני לא אשקר, אני תמיד אף אחד אך אני לא לבד, יש לי יד להחזיק. 
 העבר שלי הוא בונה את המחר, שום דבר לא ידוע, אבל ככה זה, צריך ללמוד לקבל את זה. 

 

----------------------------------------------

טוב, אז פרק אחרון..... (אתן מוכנות לחפירות? אתם מוכנים לחפירות? כי אני כן... למי שאין כוח שתדע מראש-חלק הבא 65 דירוגים ומעל 12 תגובות מבנות שונות או פשוט 30) 

אז ככה דבר ראשון, סליחה שהעליתי לפעמיים טיוטות וסליחה על כל הפעמים שאמרתי שאני אעלה פרק, ולא העליתי. 
לפעמיים אני קוראת את הסיפור ומתאכזבת ממנו, אבל אתן באמת נותנות לי כוח להמשיך (או אתם נותנים לי כוח).. לסבול אותי זה לא קל, אף פעם לא חשבתי שאני אכתוב סיפור מנוקדת מבט אחת, זה הרבה יותר קשה מכמה, לפעמיים רציתי לזרוק את המחשב מרוב שלא היה לי רעיונות, אבל אז הלכתי לים והרעיונות צפו אחד אחרי השני... 
הכרתי פה מלא בנות מדהימות, מלא תגובות מצחיקות, מלא תגובות שמעלות לי חיוך על הפנים, אני זוכרת כל תגובה ותגובה, שתהיו בטוחות או בטוחים....
 אין לכן מושג כמה אני מעריכה את זה באמת !!
אני יודעת שזה סיפור נדוש לפעמיים עד כדי כך שאני רוצה להרוג את הדמויות כדי לשנות את האווירה, אבל זה סיכון של החיים שלי ולכן אני מצב שאני הורגת שום דמות...
אין נכנסתם לי ללב אחת אחת או אחד אחד, (זה מה זה קשה, אין לי מושג אם יש בנים) 
עכשיו חזרתי מהקניון, ונזכרתי שלא העלתי פרק, דפקתי ריצה למחשב, ואמרתי זהו היום אני מעלה, עבר מספיק זמן כדי שאני אעלה פרק אחרון.
אתם קולטים שזה אחרון???
 
הפעם אני רוצה שכולן או כולם יגיבו, כי באמת זה חשוב לי, זה הפרק האחרון והוא מאוד גרוע, מאוד מאוד גרוע אני במשבר כתיבה רציני, אבל עדיין חשוב לראות תגובת....
וגםםםםםםם מלא דירוגים אם  אתן רוצים את חלק ב'- הנרדפת 
אני מבטיחה שהוא היה הרבה יותר רציני, והוא לא יעבור שכתוב בכל פעם, הוא יעלה רק לאתר הזה והפעם מנקודת המבט של מיה, תשמעו עשיתי לו כבר הקדמה, ואני מרוצה לגמריי.... 

 תודה על כל התמיכה אתן באמת מעניקות לי כוח לכתוב, שאני אשכרה כותבת חלק ב' אני לא מאמינה אפילו.... 
אני מקוווה שאהבתן את הסיפור (או אהבתם) 
אם כן לדרג, אם לא גם לדרג חחחח סתם (אני מצחיקה את עצמי) 
טוב אחרי שחפרתי+ דרכתי על ילד בקניון+ המשכתי לחפור - הגיע הזמן לסיים...

אז אם אתן רוצות להמשיך לחלק הבא, שהפעם יעלה ברגע שהיו מספיק דירוגים תתחילו לדרג ותגיעו ל65 דירוגים ומעל 12 תגובות מכל אחת (לא כלפיים) או יותר נכון אני רוצה שכל אחת תגיב... 
כולם ללא יוצא מהכלל....
אז יאללה חלק הבא 65 דירוגים ומעל 30 תגובות 

בשביל עדי נייט אוהב אותך (הוא אוהב את כולכן בתכלס)