הגולשת

פרק 8- עבודה

 אחד הדברים השונאים ביותר עלי, זה הבוקר. לפעמיים אני חוזרת לישון, מבלי להשים לב מרוב העייפות.
אני זוכרת את התקופה שרציתי להתבגר, בלי לימודים, חשבתי שככה אני אוכל לישון כל היום. 
אבל אז מכה חזקה ניערה אותי. מכה שנקראת החיים האמתיים. 
כמו כל ילד, הייתי בטוחה שהעבודה של ההורים, היא דבר פשוט. יושבים במשרד, אוכלים, עובדים, וחוזרים הביתה. אבל גיליתי שברגע שנכנסים לעבודה, השקט של המשרד הוא הפך פתאום למין רעש מרגיז שאי אפשר לסבול. 
הלוואי והייתי פיטר פן, להישאר צעירה לנצח, לחוות חוויות. חבל רק שזה בגדר הלוואי, ולא יותר.
שסגרתי את דלת המכונית מאחורי, שמעתי את מרקו מתקדם לעברי ושנייה לאחר מכן, כורך את ידו סביבי. 
אני ומרקו לא הכרנו דרך העבודה, הכרנו עוד מבית הספר, מהתיכון, זאת הייתה השנה האחרונה. את האמת שלא אני זאת שפגשה אותו, אלא מיה. מרקו בדיוק עבר לאזור שלנו במיאמי וכנראה שהייתה לו תקלה ברכב, אז הוא נאלץ ללכת למוסך. המוסך של אבא של מיה. מהר מאוד הם נהיו חברים קרובים ואם הזמן גם אני התחברתי אליו. 
מבחינת מיה, הוא הפך להיות האח שמעולם לא היה לה, מבחינתי הוא היה האח שאני רציתי שהיה לי, האח שנזקקתי לו באמת. זה לא שדיברנו הרבה, לא. הוא פשוט תמיד היה שם, מרקו למד להכיר אותי, הוא הבין עם הזמן שאני לא משתפת מה עובר אליי, אהבתי את העובדה שהוא לא שאל שאלות, למרות שהוא ידע שמשהו קרה. 
הוא בא לדירה שלי המון פעמיים, אבל ברובם הוא נמצא בחדר של מיה שעות על גבי שעות. אני לא אשקר, פעם חשדתי בהם, אבל הם פשוט מתנהגים כמו חברים הכי טובים. כמו משפחה. שינהם צריכים את זה גם. 
"אני רואה שגם את לא ישנה טוב בלילה?" הוא אמר ומשך את גופי קרוב אליו, נאנחתי אל תוך החזה שלו בעייפות בהנהון. 
היה לי די ברור שגם הוא לא ישן טוב שהרמתי מבט לשערו, הוא היה מסודר, אבל לא מסודר כמו שמרקו אוהב, מבחינתו זה היה מבולגן. מרקו תמיד היה בחור מסודר שדואג להיראות טוב תמיד, הוא היה מתקלח מספר פעמים ביום גם אם הוא נקי, ריח בושם תמיד נפלט מגופו, אבל הדבר הכי חשוב היה השער. מרקו לא מרשה לאף אחד לגעת בו, חוץ ממיה. הוא תמיד דואג לסדר אותו אחורנית לבלורית מסוגננת שגורמת לו למשוך אפילו יותר בנות. "אני שמה לב שגם אתה."
הוא נאנח ברוגז והרכין את ראשו לרצפה, "הייתי חייבת לניקול משמרת, שכחתי שאני עובד בבוקר למחרת." הוא אמר בבכי מזויף והטחתי את ידי בגבו למכה קטנה. 
"אתה נראה בסדר גמור, בסך הכל השער טיפה מבולגן." 
לא הבנתי את הטעות שעשיתי עד שגופו קפא והוא שחרר את אחיזתו, מבט דואג התרחב על פניו והוא הרים את ידו והעביר אותה בין שיערו, "קיבינימט, רואים את זה."
חייכתי בהתנצלות ונשכתי את שפתיי, "אתה תמיד נראה מצוין, תפסיק לדאוג."
"כן, בטח." הוא אמר, הבנתי שזאת מלחמה אבודה. הוא לא יאמין שהוא נראה טוב, אז פשוט העדפתי לשתוק ולתת לו להוביל אותי לתוך המועדון. 
"קים ידעת שיש ישיבת צוות?"
מה? פקחתי את עיניי בשאלה, הוא הרים את ידו והצביע לעבר הרחבה, מהר מאוד עיניי נפערו שראיתי את העובדים יושבים ובוחנים אותי ואת מרקו. ניסיתי לחייך, אבל החיוך שלי נמחק ברגע שעיניי נפגשו בעיניו של נייט. בפעם הקודמת הוא גרם לי להרגיש כאב חזק בבטן, לא רציתי שזה יקרה שוב אז מיהרתי להפנות את מבטי בחזרה על מרקו ומשכתי כתפיים, "לא ידעתי." 
שרלוט התקדמה לעברנו שהתיישבנו על הכיסאות ליד הבר, היא הניחה את ידה על כתפיו של מרקו והנידה את ראשה לשלילה. 
הרמתי גבה, "מה קרה?"
"לי לא קרה כלום," היא אמרה במשיכת כתף, "אבל מה קרה לשיער של מרקו?" 
המבט שלי ישר הופנה לכיוונו של מרקו, הוא גנח ברוגז, ונשכתי את שפתיי כדי לא להתפרץ, בסופו של דבר לא יכולתי להתאפק, שאגת צחוק נפלטה מפי ואיתה גם צחוקם של חלק מהעובדים שתמיד צחקו שאני צחקתי, זה הפך למין הרגל, ואיכשהו זה רק הצחיק אותי יותר. 
ניגבתי את עיניי שדמעות בצבצו בניהן, "אני עדיין חושבת שאתה נראה טוב." 
גרגור גרוני נשמע לפתע, הפניתי את מבטי לעבר הקול והחיוך על פניי נמחק במהירות, נייט. "אני יכול לדעת על מה כולם צוחקים?" 
משכתי בכתפיי לעברו, מנסה להסתכל על כל דבר חוץ ממנו, בכל פעם שעיניי פגשו את שלו בטני התכווצה מכאבים, ולא רציתי שהוא ידע על זה. "בדיחות כאלה זה רק לעובדים." לא התכוונתי לדבריי באופן רציני, הייתי צינית,הייתי בטוחה שנייט יבין שאני צינית, חשבתי שזה מה שיקרה.  למרות שחלק בי באמת רצה לומר את זה, לא כדי לפגוע, כדי להראות שגם לי יש מילה. 
עיניו ננעלו במבט יציב וקשוח לעברי, הוא הניח את ידו מעל לכתפי ויכולתי להרגיש אותה מתחככת עם עורי, הוא התכופף כדי להרכין את ראשו לאוזני, "בסוף לא היה עובדים, או יותר נכון עובדת." הוא התקדם לעבר הרחבה משאיר אותי המומה. המומה מהרעד שעבר בגופי, המומה מדבריו, המומה מהשתיקה שלי. 
גיחכתי בזלזול , גלגלתי את עיניי ונאנחתי בחזרה אל תוך חזהו של מרקו, "לא רק אנחנו קמנו על הצד הרע."
"אני לא חירש קים." קולו נהם בחספוס מרעיד. 
איך לעזאזל הוא שמע את זה? נשכתי את שפתי והפניתי את מבטי לעברו. התכוונתי לענות לו, רציתי לענות לו, אבל שכחתי הכל ברגע שהונחה על כתפיו הרחבות יד זעירה ונשית.  
פנייה הבהירות נחשפו כשהיא הפנתה את פנייה כאשר מבט בוחן מתפרס עליהם שנראה עוקצני אף יותר כשהיא מתחה את שפתייה העבות בלגלוג. האודם האודם שבר את הגוון הלבן של עורה, כמו השער האדמוני שגלש על כתפייה. עיניה היו אפורות ומעט צבע כחול בהיר הופיע עליהן.
לצדו של נייט, שניהם היו נראים כמו זוג ראוותני ומסוגנן, אני לא בטוחה אם זה בגלל שהם מתנהגים ככה או בגלל העובדה שהם לבשו מה שאני מעולם לא היה מסוגלת ללבוש, במיוחד היא. 
החולצה הלבנה והמכופתרת שלה אינה הייתה סגורה עד הסוף וחשפה לכולם את קימורי שדייה הגדולים. היא הכניסה את החולצה לתוך חצאית קצרה וצמודה בצבע שחור, שידעה להבליט את הישבן העגלגל שלה. 
 הדבר היחיד שהרס את השלמות שלה, היו אלה רגליה הקצרות, למרות שהיא נראית טוב גם איתן. 
היא פשוט חתיכת בובת פלסטיק, בובת-פלסטיק-מזדיינת-מפגרת-ומעצבנת.
ידו של מרקו נחתה על כתפי, העברתי אליו חיוך קטן בזמן שהוא עטף אותי יותר קרוב אליו, "את יותר יפה ממנה,"  ניסיתי להעלים את המתח שהיה באוויר אז משכתי בכתפיי, "אני יודעת."
   שנייט אמר את שמה של בובת הפלסטיק, סשה ברוק, הוא נשמע כל כך טוב שזה גרם לי לצמרמורת. הוא גם דאג להוסיף שהיא ידידה ותיקה שלו, אבל שראיתי את מבטו הבנתי שהיא הרבה יותר מידידה. בשלב מסוים החלטתי להפסיק להקשיב לדבריו שנשמעו לי כמו פלרטוט רציני וגדול. בשעה שניתקתי את עצמי מהם, המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה עליו ועל סשה. התמונות התעופפו בראשי ללא הפסקה. ריאותיי התכווצו מכאב לא מובן, מיהרתי לעצום את עיניי ולחשוב על משהו אחר, התחלתי להרגיש תחושת הקלה שהמחשבות התחילו להתאדות החוצה. 
"קים, הכל בסדר?" 
עיניי ננעלו על שלו. לא , שום דבר לא בסדר, כמעט חטפתי התקף בגללך, ואין לי מושג למה זה קורה לעזאזל. "כן, נייט. אתה יכול להמשיך בשיחה שלך.
מרקו צחקק והפנה לעברי חיוך, "השיחה נגמרה לפני חמש דקות."
בחנתי את הרחבה שהתחילה להתרוקן, מזווית העין ראיתי שהעובדים התחילו להתמקד כבר במקומם, ולאט היחידים שנשארו עומדים היו נייט וסשה. "טעות שלי, אז."
מיהרתי להפנות את מבטי מכיוונם, נאחזתי בכתפיו של מרקו בזמן שירדתי מהכיסא.  
מרקו בחן אותי במבט מודאג וקמט הופיע בין גבותיו, "מה קרה לך, מקודם?"
"זה כלום, באמת." ראיתי על מבטו שהוא לא מאמין לי, אף בן אדם שהכיר אותי לא היה מאמין. המבט הדואג על פניו נעלם והוחלף בחיוך טוב. שמחתי שהוא לא שאל יותר מדי שאלות, שמחתי שהוא לא הפך את זה לקשה יותר. 
  לפני שהספקתי לעשות צעד נייט קרא- "תחזרו לכאן, שחכתי לומר משהו."
זה לקח פחות משתי דקות עד שכולם חזרו, חלק מהם עמדו לצדי או בצדדי הרחבה, והחלק האחר שכבר נכנסו לבר פשוט התקדמנו לצד המערבי שלו, שהיה קרוב לרחבה כך שגם הם יכולו לשמוע את דבריו של נייט. 
 "כפי שאמרתי סשה היא המארחת הנוספת שלנו." נייט הפנה מבט קלוש לעבר סשה, "אבל יש לה עוד תפקיד, בימים שאני לא נמצא כאן, היא אחראית,היא  אחראית צוות המוזגים." 
"זין!" מרקו אמר בנהימה כועסת, מבלי להסתכל ידעתי שהוא מנסה לשמור על האיפוק, הוא לא נתן לנייט להגיב לדבריו ושנייה אחרי זה הוא הסתלק ונכנס לתוך חדר העובדים. 
'היא אחראית, אחראית צוות המוזגים' דבריו של נייט המשיכו להדהד בראשי, למרות ששאר העובדים התחילו להתפנות, עמדתי במקומי, קפאתי. לא יכולתי לזוז.  לקח לי זמן לחזור לשליטה, לקח לי זמן לעקל את דבריו.
 בכל צעד שעשיתי שהתקדמתי לכיוונו כעסתי יותר, רציתי לצעוק, אבל צרחות עלובות לא יעזרו לגרום לו לשמוע אותי יותר טוב.
תפסתי בזרועו, גבותיו התרוממו לעברי בפליאה וגלגלתי עיניים בזלזול. "זה התפקיד שלי, לא שלה."
"אני יודע את זה," הוא אמר והרכין את מבטו לעבר האחיזה שלי, "אתה מוכנה לשחרר?" 
הרמתי את ידי למעלה בגיחוך, "ברור, מר. לורן." 
   אני אפילו לא יכולה לתאר מה עבר לי בראש, אבל דבר אחד ידוע, אני צריכה עבודה נוספת. יש הבדל כספי גדול בין מוזגת לאחראית צוות המוזגים, ואם אני לא מוזגת, הכסף הזה שאני אקבל בסוף החודש לא יספיק לי לשכר הדירה. 
 עשיתי טעות שלא הלכתי ללמוד באוניברסיטה, אבל לא היה לי את הכסף, לקחתי את המלגה בתור כסף פרטי. לא רציתי להמשיך לגור אצל דוד שלי, הייתי נטל רב בשבילו כבר כמה שנים.  
למזלי מיה הצטרפה לגור איתי, ככה השכירות ירדה וגם לא גרתי עם שותף מוזר, אבל הכסף נגמר בסופו של דבר, אם שאנון לא הייתה מציעה לי את המשרה בתור מוזגת במועדון שלי, אני לא רוצה לדמיין איפה הייתי נמצאת. 
  לא חשבתי מה יקרה אחרי שוויתרתי על האוניברסיטה, לא חשבתי על זה שהיום אף אחד לא ירצה שאני אעבוד אצלו. 
התחלתי להתקדם בחזרה לבר, נעצרתי במקומי שסשה דחפה אותי עם כתפייה שהיא התקדמה לצד השני של המועדון,  ועל פניה היה מבט מזלזל ולעגני. "הצעה שלי," אמרתי והתקדמתי צעד קטן לעברה והצבעתי על הפנים שלה, "כדי לך לשנות את המבט, הוא לא מחמיא לך בכלל." 
השיעול המוכר נשמע, גבותיה של סשה נמתחו בשלווה והיא חייכה לעברי בממזריות, הפניתי את מבטי לאחור ופניו של נייט היו צמודים לשלי לפתע, "למשרד."
הוא נעלם שנייה לאחר מכן ואילולי טריקת הדלת של משרדו, לא הייתי מבינה שהוא כבר נמצא שם.
בשעה שעשיתי את הצעד הראשון, קפאתי במקומי שנחתה על פניי מגבת שספוגה בריח אלכוהול. כיווצתי את אפי בגועל מהריח ומיהרתי להסיר אותה מפניי וסובבתי את ראשי לכיוון הבר. 
מרקו קרץ בחיוך ונשען על הבר עם מרפקיו. הוא הספיק להחליף את החולצה שלבש מקודם, לחלוצת טריקו של המועדון בצבע שחור. להבדיל משאר המוזגים הוא גזר את פתח הראש של החולצה והפך אותו למעוגל. על בחורים אחרים זה היה יכול להיראות נשי, אבל עליו זה גברי וסקסי וזה משך המון בחורות שנחשפו לשרירי החזה הקשוחים שלו כמו שאני נחשפתי עכשיו. 
הרמתי את המגבת בשאלה, "למה?"
"רק רציתי לאחל בהצלחה עם נייט." הוא החניק צחוק. 
פניי נהפכו לזועפות, זרקתי את המגבת אל פניו, "אני לא צריכה מגבת כדי שתאחל לי הצלחה." 
   "זה לא מה שאמרת לי, קיבינימט!" הקול הרועם של נייט נשמע שפתחתי את הדלת למשרד שלו. כמעט ניתרתי לאחור בבהלה עד שהבנתי שהוא מדבר עם מישהו בטלפון, שאלתי את עצמי אם כמוני, גם האיש שמדבר איתו מפחד מבעד למסך הטלפון. 
נייט סימל לי לחכות עם ידו והמשיך להקשיב לשיחה, התיישבתי על הכיסא ממולו, התחלתי להזיז את הכיסא, ניסיתי להתעלם מהקול שלו, אבל זה היה בלתי אפשרי. 
"אל תעז להאשים אותי בחרא הזה, שנינו יודעים של מי האשמה!" הוא הטיח את ידו על השולחן והרעד עבר גם בין הרצפה, נאלצתי לייצב את הכיסא עם רגליי כדי לא ליפול. עיניו פגשו בשלי, יכולתי לראות את הרוך בעיניו, מין שלווה כזאת, אבל לאחר מכן הוא מיהר להסיט אותם לצד. 
"תבוא לכאן, אני אדבר איתך כבר... גם מקודם הייתי רגוע... טוב, תסתום, ביי." הוא אמר לטלפון ונקטע מדי פעם שהצד השני דיבר. הוא פלט קללה שלא יכולתי לשמוע באופן ברור ושנייה לאחר מכן הטלפון נזרק אל הקיר. הוא לא הביט אל הטלפון השבור שהוא התיישב בכיסא ממולי, הוא בכלל לא התייחס אליו, כאילו זה היה זבל.  
לא שמתי לב שהמשכתי לב שהמשכתי להזיז את הכיסא עד שנייט עצר אותו, יכולתי להרגיש את נשימותיו על פניי, ניסיתי להעלים את הרעד המוזר שיש בי  וכיווצתי את אפי ברוגז, "זה היה כיף." 
"יופי." 
חייכתי בכעס, הזזתי את ידו, והוא התרחק ונשען על הכיסא. "אני יכולה להמשיך להסתובב?" 
"איפה היית שעזבת באמצע העבודה?" הוא העביר מבט סורק אליי, הוא גרם לי לרגיש עירומה, במבט אחד.
טון הדיבור שלו היה נשמע רגוע ולרגע חשבתי ששום דבר שאני אומר לא עומד להפריע לו. הוא הניח את מרפקי ידיו על השולחן וחשף את הזרועות העבות שלי שהוא נשען אחורה שהחולצה ששרווליי חולצתו מקופלים טיפה מתחת למרפקיו. הוא הרים גבה שקלט שאני בוהה. חרא. 
שילבתי את ידי ברוגז, שאני שוב מתעלמת מהרעד הלא מוכר שעובר בי, "זה לא עניינך."
"את עובדת שלי, אז זה הפוך לענייני." הוא ניסה לשמור על איפוק, "מנהל אחר היה מפטר אותך כבר."
נאנחתי בזלזול, "שאנון לא פיטרה אותי."
"אני בטוח שהיא ידעה אלייך הכל, אני יודע גם שאת היית מספרת לה מה קרה." 
שאנון לא הייתה צריכה לשאול אותי מה קרה, אני לא הייתי צריכה לספר לה גם, היא הכירה את הסיפור שלי, היא ידעה אלי כמעט הכל. נייט צדק וזה רק הרתיח את הזעם שלי יותר, למה הוא תמיד חייב להיות צודק? "אם אתה רוצה לפטר אותי, אז תעשה את זה, מילא אני צריכה לחפש עבודה חדשה."
הוא הרים את גבותיו בשאלה, "למה את צריכה לחפש עבודה חדשה?"
גלגלתי את עיניי והבטתי לכל מקום חוץ ממנו, "אולי בגלל העובדה שאתה נתת את התפקיד שלי לאיזה זנזונת, המשכורת שאני אקבל היא אפילו לא חצי משכר הדירה." לא שמתי לב שכמעט וצעקתי מרוב הכעס שהסתבר בתוכי, רציתי לשחרר אותו כל כך אבל בכל פעם שעיניי פגשו בשל נייט הרגשתי את הרעד הזה שוב, רעד משתק.
"קודם כל, היא לא זנזונת." הוא נהם בכעס חלש, "שנית כל, היא אחראית צוות המוזגים רק מתי שאני לא נמצא. בימים שאני לא כאן, גם את לא כאן." 
באמת? "לא נכון."
"באיזה ימים יש לך חופש?"
"ראשון וחמישי."
הוא נאנח, "בדיוק כמו שלי, עכשיו את יכולה להירגע."
חייכתי חיוך מתנצל, אבל הוא נמחק שנזכרתי במרקו, מרקו נמצא פה בראשון וחמישי, הוא כן מאבד את התפקיד. 
"מרקו עובד בערבים, היא בבקרים."
"יופי, רגע מה?" אני כמעט בטוחה שלא אמרתי את זה בקול רם אלא בלב. 
הוא משך בכתפיו, "ניחשתי שהמבט הדואג הזה הוא בגלל החבר שלך..."
"מרקו לא חבר שלי." פלטתי, "כלומר אנחנו חברים טובים." 
נייט התעלם מדברי ופלט גיחוך מזלזל, "איפה היית?"
לא היה לי כוח להתווכח, העדפתי לסיים את השיחה הזאת מהר, ככה שאני אוכל לצאת מפה ולשכוח לכל הרוחות את הרעד הזה. "אצל אחותי."
"בפרטים שלך אין לך אחות, ממתי יש לך אחות?"
חייכתי בכעס, עמוק בפנים זה צרב אותי מבחוץ לא הראיתי כאב, "ממתי יש לך עניבה?"
"שבוע שעבר קניתי," הוא אמר בזלזול, "למה לא כתוב שיש לך אחו..." הוא עצם את עיניו, אולי עכשיו הוא הבין, "בבקשה תגידי לי שזה לא מה שאני חושב." עיניו נראו מלאות כאב. 
משכתי בכתפיי, "אם מה שאתה חושב הוא מוות אז אתה צודק." 
הוא פלט כמה קללות שהוא הבין. הוא צדק מההתחלה , אין לי אחות, לפחות לא כאן, אבל היא קיימת, אני יודעת שהיא קיימת כי אני עדיין יכולה להרגיש את הכאב שלה עובר דרכי, הוא זורם בדמי. אני יודעת שהיא קיימת, היא לא יכולה להעלים, אולי הנחתי לה ללכת אבל לא הנחתי לעצמי לשחרר אותה, אני לא רוצה לשחרר אותה.
 המבט על פניו היו מוכר לי, ראיתי אותו כל כך הרבה פעמים הרחמים האלה שאנשים חשבו שאני צריכה, אני זקוקה להם. אבל אני לא זקוקה, הדבר היחיד שמבט עושה, זה לעורר אותי למציאות, לגרום לי להבין שאני צריכה רחמים. הידיעה שאנשים מסתכלים אלי ומרחמים עליי, כאילו אני מסכנה, זה שורף אותי מבפנים, זה כואב.  אני לא צריכה שיזכירו לי את זה, אני יודעת לבד שיש לי חרא חיים. אבל המבט של נייט היה שונה, הוא גרם לי לראות מציאות אחרת, זה לא היה מבט מנחם, זה היה מבט תומך, הרגשתי שאני לא לבד. הוא גרם לי להאמין שהכול היה בסדר, גם אם זה נראה אבוד, הוא גרם לי להרגיש כל כך טוב, הרגשתי שונה, הרגשתי שחלק בוער בי. זה היה כל כך טוב שאני שנאתי את זה מרוב שזה הפחיד אותי. 
  התקדמתי לעבר הדלת, לא יכולתי לסבול יותר את כל המתח שהיה בסביבתנו, רציתי לצאת, לשכוח מהכל, להניח את זה בצד. 
בדיוק שעמדתי לצאת צליל טריקת הדלת נשמע, נרתעתי במקומי לאחור ונתקלתי בגופו הקשיח של נייט. קפאתי בזמן שבחנתי את ידו של נייט בצד השמאלי של ראשי. רעדתי שהרגשתי את הנשימות האטיות שלו על עורי. לבסוף הסתובבתי כדי שאוכל להביט בפניו, רציתי לשאול אותה מה יש לו, אבל עיניו ריתקו אותי תחתיו. עיניו הכחולות אפורות התערבבו בצבעים, הרגשתי כל כך בטוחה, שקעתי לתוכן. יכולתי לראות את כל מה שעובר בראשו דרך הצבעים, הוא נראה אבוד, כאילו הוא איבד את השליטה בתוך התאווה, כמוני. הוא העביר את ידו על גביי לחיי שכמו החזה שלי התחילו לבעור מהמגע החמים שלו על עור, ידו המשיכה מעטה לעבר מותניי ומשכה אותי קרוב אליו אפילו יותר. 
שפתיו של נייט נחתו לשלי, בהתחלה התנגדתי, דחפתי אותו, אבל לא יכולתי להמשיך שכל כך הרבה דברים התעוררו בי שלשונו התערבבה עם שלי. זה היה כל כך בהתאם, כאילו הוא ידע מראש מה לעשות. הטעם המתוק על לשנו גרם לי להתמכר ולרצות עוד. צללתי לכל הרבה דברים, ההרמוניה פעמה ובתועה היו כמיהה ותאווה שרק חיכו להתפרץ. המשיכה אליו, החשמל שהרגשתי מהמגע שלו, לא יכולתי לברוח, לא רציתי לברוח. 
זה היה טיפשי, אני לא אשקר, נפלתי כמו נערה טיפשה. הגוף שלי פשוט התנגד. הרגשתי שאני במין מלחמה הראש שלא הפסיק לחזור על זה שזה טעות, והגוף שרק רצה לממש את המשיכה. 
  הנחתי את ידיי על כתפיו והעברתי אותן אל צווארו, הוא פלט ינקת כאב שציפורני ננעצו בעורו. 
ידו טיילה בין הכתף שלי והשמיטה את כתפיית הגופייה שלי, הוא עצר הנשיקה, "אז, את ומרקו לא זוג, נכון?"
    הכל נעצר, העולם הפסיק להסתובב, לבי פעם בחוזקה שהבנתי מה עשיתי. חרא, איך אני מגיעה למצב הזה, למה אני לא יכולה לשלוט בעצמי קיבינימט? 
הרחקתי את גופו של נייט מעט, אני צריכה לברוח מכאן, דחוף. "אמרתי לך כבר לא. אני צריכה לחזור לעבודה, תתן לי ללכת."
הוא נאנח, "את רוצה ללכת."
אולי. "כן."
הוא הנהן, האמנתי שהוא באמת ייתן לי ללכת, אבל במקום הוא פשוט הוא פשוט הצמיד אותי אל הדלת והרכין את ראשו לפי, לא וויתרתי, לא הנחתי לו לתת לחדור.
נאנחתי בכאב ששיניו משכו בשפתיי, הוא ניצל את זה ומהר מאוד הוא מצא את הדרך פנימה. הפעם הנשיקה הייתה פראית, רטובה, מלאה באדרנלין, משיכה, זה היה שונה מכל נשיקה אחרת, הוא באמת יודע לנשק טוב. לשונו שיחקה עם שלי, טועמת כל חלק וחלק בה מחדש כאשר ידו עוברת בין גבי וצמידה אותי אליו יותר כך שהחזה שלי הוצמד לחזה הכל כך חזק וקשה שלו. 
הוא עזב את הנשיקה ופיו עבר לצווארו, לשונו ליקקה את עורי, מעבירה גם שם את אותה הצמרמורת שהוא יצר בתוכי ללא הפסקה. פלטתי גניחה ששיניו ננעצו על צווארי.
ידיו נשלחו לעבר ירכיי והרימו אותם כלפי מעלה, מהר מאוד מצאתי את עצמי באוויר שהרגליים שלי כורכות סביב מותניו. הוא העביר את ידו בין תלתלי, יכולתי להרגיש את זיפיו על אוזני, "בפעם שתגנחי ככה, זה היה שאני אכנס לתוכך."
לא יכולתי בכלל להגיב, אני לא חושבת שהוא בכלל מודע למה שהמילים שלו עושות לי. התחלתי לחפש דרכים למנוע ממנו להתקרב, אבל התחלתי לאבד את הדרך, הלכתי לאיבוד בתוכה. 
נייט התחיל להתקדם לעבר השולחן, כאשר הישבן שלי הונח עליו, השענתי את ידי לאחור ונאחזתי בו בזמן שנייט העביר את פיו מעל החזה . משכתי אותו יותר קרוב שהרגשתי את הזקפה שלו, הרעד שהרגשתי רק התגבר מרגע לרגע, הייתי תחת שליטתו.  
"התקשרתי אליך, למה לעזאזל אתה לא עו..." 
נייט ואני נרתענו לאחור ומבטנו הופנה לעבר הקול. סידרתי את כתפיית החולצה שלי והעלמתי את הבושה מפניי וקברתי אותה עמוק בפנים. הוא היה די דומה לנייט, תווי פניו היו קשוחים, ועצמות לחייו היו כוסו בזיפים קצרים שאף גרמו לסקסיות. אבל היה הבדל גדול, הצבעים. שערו בצבע בלונדיני שכמעט נראה שטני, לעומתו השיער של נייט נראה כפחם. צבע עורו היה הבדל נוסף, הוא היה הרבה יותר בהיר מנייט. 
הוא הרים את ידו והצביע לאחור, "אני חושב שאני אלך." 
"לא," פלטתי ודחפתי את נייט ממני, "אני צריכה לחזור לעבודה." 
נייט הניח את ידו על בטני, חוסם אותי שוב, הוא הפנה את מבטו לעבר הבחור והתעלם ממני, "אדריאן לא אמרת שאתה חושב שאתה תלך, כי אני זוכר שכן."
"לך להזדיין," הוא אמר בחיוך טוב, הוא הפנה את מבטו לעברי בצחוק, זה מצחיק אותו? "בהצלחה נסיכה." 
כיווצתי את גבותיי בשאלה, הוא יצא החוצה ונעלם כאילו לא היה. 
נאנחתי במבט מייאוש, "נייט אני צריכה לחזור לעבודה וחבר שלך מחכה לך."
"אנחנו צריכים לדבר."
"על הזיון שאתה רוצה לקבל?" גיחכתי.  
הוא שילב את ידיו, "מי אמר שאני רוצה זיון."
זה כמעט השאיר אותי חסרת מילים, אבל למזלי עדיין הרגשתי מלאת אדרנלין. "אתה לא רוצה?"
הוא גירד בראשו, "אני כבר לא בטוח."
"יופי, יותר טוב אז אני אלך."
הוא תפס בידי, קמט הופיע בין גבותיי והוא חייך, "אמרתי שאני כבר לא בטוח, אבל התכוונתי שאני לא בטוח שאני רוצה אם מישהי שהיא לא את."
"רומנטיקה, לא עובדת אלי." אמרתי ומשכתי את ידי ממנו, "אני לא בנויה לזוגיות, זה כאב ראש אחד גדול, ומשפטים רומנטיים לא קונים אותי. תפסיק להיות עקשן כל כך, אנחנו לא הולכים לעשות סקס."
הוא משך בכתפיו, "טוב."
"יופי, אני יכולה ללכת?"
הוא הנהן, "אנחנו נדבר על זה מחר."
הוא לא מקשיב למה שאומרים לו? אלוהים אדירים. חרא, זין.  "אין על מה לדבר."
"יש, את בעצמך אמרת, אני עקשן, לרוב שאני רוצה משהו אני משיג אותו, הפעם אני אשיג אותו." 
משכתי בכפתיי, "אתה פשוט ילד."
הוא נישק את פי ברכות והתקדם לעבר הדלת, הוא סובב את פניו אחורנית, "את פשוט תינוקת." ואז הוא יצא מהמשרד, שהוא מחזיר את המילה האחרונה. 
למרות כל ההלם, התקדמתי לעבר הדלת גם אני ויצאתי מהמשרד, זינקתי לאחור שפניו של אחיו הופיעו מול עיניי. 
"אתה מוכן לפנות את הדרך?" 
הוא חייך חצי חיוך וחשף גומה בצד השמאלי, "עוקצנית."
ינקתי נשימה קצרה, אחרי הפדיחה שעשיתי אני לא מתכוונת לעשות עוד פדיחות, לפחות אני אשתדל. הוא אח של המנהל שלי, אני לא יכולה לדבר אליו לא יפה. "אריאן, בבקשה תתן לי לחזור לעבוד."
"אדריאן," כנראה שאני כן ממשיכה לעשות פדיחות, כבר אמרתי שהחיים שלי מעולים? כי אני אומרת שוב, "את יכולה לחזור לעבוד, את לא צריכה רשות, רק רציתי להזהיר אותך שנייט אף פעם לא מוותר בקלות."
כמו נייט, הוא נעלם באותו השנייה שהוא הופיע, שגם הוא מחזיק את המילה האחרונה. כנראה זה זורם אצלם, הרצון לשלוט ולקבל הכל. בינתיים מה שבטוח שזה מחרפן אותי, ואני צריכה בירה שתעלים את הכעס שלי. 
   

   -------------

 זה נייט שם למעלה, הורס שלי, איך אני אוהבת אותו, טוב בכול מקרה, אוהבת אתכם או אתכן .. ומקווה שאהבתן או אהבתם