הגולשת

פרק 3- אחים

כמו תמיד המזל לא שיחק לטובתי וברגע שרק הנחתי לעצמי, לעצום את העיניים, הם נפקחו מה הרעש הבלתי פוסק של תקתוקי הדלת. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת ותחבטי את ראשי עמוק יותר אל תוך הכרית, אבל זה בסך הכל היה ניסיון קלוש לדמיין שזה לא אמיתי. לרעתי זה לא היה אמיתי. השעה הייתה בערך שמונה וחצי בבוקר, אבל העובדה שאני מסיימת לעבוד בחמש, כמובן המקלחת הארוכה של מיה עד שש וחצי, וכמובן שלי עד שבע וחצי אמור לשנות הכל. רק שחבל שאף פעם המזל לא משחק לטובתי. 
    פלטתי נחירת בוז, מעיפה את השמיכה הרכה מגופי לצד, תוך כדי שאני מרימה חולצת טריקו ארוכה ורחבה, הכנסתי את רגלי אל תוך חורי המכנס באיטיות שאני משתדלת לא להירדם, ולבשתי אותה על גופי. בדקתי שאני לובשת חזייה,  ליתר ביטחון והתקדמתי לעבר הדלת. "רגע!"
פתחתי את הדלת, לא היה לי אפילו את הכוח לבדוק מי נמצא מבחוץ. בלעתי את רוקי כשבחנתי את הדמות שנעמדה מולי, הוא נראה כל כך דומה לו, שזה לא היה מציאותי בכלל. מרוב הלחץ סגרתי את הדלת, והתפללתי כשאני אפתח אותה שוב, אני אראה במקומו שוטר שיעצור אותי על דמיון פרוע, זה לא קרה. 
עמדנו אחד מול השני, היה מין שקט כזה, שקט שאני רציתי לשבור בצעקות. רציתי לומר לו כמה הוא פגע בי שהוא עזב, שהוא השאיר אותי לבד, בלי אף אחד. שהוא לא נלחם גם שהוא היה צריך, אבל איכשהו לא מצאתי את הכוח לומר לו את זה. לא מצאתי שום דבר לומר. 
   הוא גדל מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, לפני חמש שנים בערך, אפילו יותר. תווי פניו הפכו דומים לשלו, לצד הזיפים השחורים שלו, העניים האפורות שלו נראו כמעט ללבנות, לצד העור הכהה שלו. הוא לא גבהה מאז, אבל הוא התרחב, ראו על פניו הקשוחות שהוא התחיל להתאמן אפילו יותר, ועל כתפיו הרחבות, שפעם היו שמוטות. הוא היה כל כך שונה מרוב שהוא הפך להיות דומה לו.
"לוק?" אני לא בטוחה אם שאלתי, או אמרתי שהצלחתי לדבר לידו, בזמן שגרגרתי את גרוני, משתדלת לא להראות לו חולשה. 
    הוא לא ענה, הוא פשוט עשה צעד קטן לכיווני וכרך את ידיו סביב מותניי. כל הכעס שלי התפוגג לרגע, גם אם רציתי לצעוק לא יכולתי. פשוט התגעגעתי לאח שלי. הנחתי את ידי מסביב לכתפיו בזמן שהוא העביר ליטוף קל על גביי גבי. כשהוא הניח אותי על הרצפה הוא בחן כל חלק בגופי, "את דומה לה.."
הדבר שהבדיל ביני לבין משפחתי, היה הצבעים, לא היה בי שום זכר לשורשיו של אבא שלי. לעומתו השיער שלי היה בצבע זהב, שמדי פעם  שלא סידרתי אותו נראה חום, הרגליים הארוכות שלי היו עוד הבדל לצד העיניים השחורות הטובעניות שלי. הייתי דומה לאמא שלנו, את האמת ששנאתי את זה. אני לא אשקר היא בין הנשים הכי יפות שפגשתי, אבל אני לא רוצה שום זכר שלה, לא רציתי ואני לא ארצה. פלטתי גיחוך וניסיתי לשכוח את המחשבה הזאת שנכנסה אל תוך ראשי, "ואתה דומה לו."
    "אתה רוצה לשתות משהו?" שאלתי אותו, בזמן שהוא התיישב על הספה בסלון, ובחן את הדירה הקטנה והמבולגנת שלי.
"לא," הוא ענה לי אחרי כמה שניות.
התיישבתי לידו בספה ולגמתי לגימה קטנה מהקפה, בזמן שאני משתדלת להתחמק מהמבט המוכר שנמרח על פניו. אני לא יודעת למה, אבל לא התגעגעתי אליו. לא באמת, לא ראיתי בו את אותו האח שהיה לי לפני. הוא היה החבר הכי טוב שלי, הוא החליף את את אבא כשהייתי צריכה, ובסוף שהיה קשה הוא וויתר. 
"אני יודע מה את חושבת," הקול שלו נשמע כמעט ולוחש, שהוא הניח את ידו על הירך שלי בניסיון לנחם אותי, "אני עשיתי טעות שעזבתי אותך... שעזבתי אותך כשהיה לך הכי קשה." 
כמו פעם, ללוק היה יכולת בולטת לקרוא את המחשבות שלי, גם את השחקן הכי טוב הוא ידע לקרוא, זאת הייתה היכולת הכי מדהימה שהייתה לו, "כל עוד השגת משהו, אני מאושרת."
"אני השגתי הרבה, ואת יכולה לומר שאת מאושרת, כשאת לא נותנת לרגשות להשתלט על המראה החציוני שלך וככה את נראית אמינה. רק תזכירי שאני מכיר את המבט האמיתי שאת מאושרת, וזה לא אותו אחד." 
הנהנתי שאני יודעת שאם אני אמשיך להילחם שאני מאושרת אני אשבר, כי אני לא. "מה השגת?"