הגולשת

פרק 20- משפחה

הנסיעה במונית הייתה שקטה, ומדי פעם החלפנו מבטים, בזמן שנייט התעלם מהעובדה שהנהג רואה אותנו, ונישק את צווארי בכל פעם שהרכב נעצר, עד לפעם האחרונה. חשבתי איך אני אסביר מה אני בשביל נייט, לחברי העסקים שאיתם הארוחה. את האמת, אף פעם לא הייתי בחברת אנשים מהסגנון של נייט, הם לא עניינו אותי בכלל. ראיתי בהם אנשים קרים שלא מספקים בשום דבר, ועל כל דבר נוסף שיש להם, הם ירצו יותר, הם לא יסופקו אף פעם. נייט היה שונה, הוא לא התנהג בצורה מזלזלת, לאנשים שאיתו הוא מעסיק, אבל הוא בלט בתכונת בזבזנות יתר על המידה. הוא קנה דברים שהוא לא היה צריך ואחר כך זרק אותו. אפילו לא לתרום.
    הושטתי את ידי לנייט בחיוך כשפתח לי את הדלת, "תודה."
בחנתי את המסעדה בעיניים פעורות. מנורת קריסטלים נפלה מהתקרה בצורה קלאסית ומרשימה, המלצרים לבשו חליפות בצע שחור לבן כאחד. הכל היה כל כך נקי ומסודר.
מרוב שהייתי עסוקה בבחינת המסעדה היפיפייה שמולנו, התעלמתי מהעבודה שנייט כבר הושיב אותי במקומנו.
  "קימברלי, כמה טוב לראות אותך," קול נשי ומוכר נשמע מצדדי.
  התחננתי בתוכי, שהקול אותו אוזניי שמעו, הוא שגוי. לרעתי הוא לא. דילן. חייכתי חיוך רחב ומזויף בתור תשובה. לאחר שהושטתי את ידי לעברה, הנחתי את בצורת אגרוף לבין רגליו של נייט, בזמן שהוא פלט גניחת כאב, שבמקום לשמח אותי, העבירה בי צמרמורת.
השענתי את ראשי על כתפיו של נייט, "הבאת אותי לארוחה משפחתית?"
"זה תלוי, את תתני לי עוד חבטה, אם אני אומר את האמת?"
נענעתי בראשי, שאני משתדלת לא להביט בו, כדי שדילן לא תבין מה קרה לו.
הרגשתי את פיו לצד אוזני, "כן, אבל יש צד חיובי, הארוחה."
"נייט!"
דילן הניחה את ידיה על גביי אוזניה מעבירה מבט קלוש למעלה בכאב, "איזה גרון יש לך..."  טוב היא צדקה, באמת יש לי גרון טוב, שאני משתמשת בו. 
אבל פשוט שכחתי לרגע שאנחנו נמצאים במסעדה. נשענתי על גביי הכיסא, שאני יונקת נשימה עמוקה בניסיון להירגע, רק שזה לא עבד, הכעס בער בתוכי בכל פעם שחשבתי על כמה טיפשה הייתי שהסכמתי לבוא. 
   "זאת קים?" קול גברי וצרוד נשמע מאחורינו.
 למרות שהשאלה הייתה לגביי, החלטתי להתעלם, רציתי להעביר לו שאני כועסת.
ובאמת כעסתי על נייט, זה ברור! רק שפשוט יותר כעסתי על עצמי שהסכמתי להיפגש איתו, שסמכתי עליו. הוא אמר שזאת ארוחת עסקים, ואף אחד לא ישאל שאלות. הייתי צריכה לדעת שזה עוד תעלול שלו.
   "סליחה," ראשו של נייט הורכן לעבר צווארי בזמן שקולו חדר לתוכי, לצד הנשימות הארוכות והנעימות שלו שהנחתו על גביי העור שלי.
הרמתי את כתפי והוזזתי את ראשו משם , הפניתי את מבט כועס לעברו, "הסליחה המזורגגת שלך לא עוזרת נייט, אתה שיקרת."
"שקר לבן." הוא תירץ כשפיו מתעקל לחצי חיוך שבדרך כלל היה ממיס אותי, אבל ברגע זה עצבן אותי אפילו יותר. 
פלטתי גיחוך ציני, "זה מה ששקרן אמיתי יגיד, כי בחור אמין יודע שלשקר אין צבע."
הוצאתי את הטלפון שלי מהתיק, התחלתי להתעסק איתו, או לפחות ניסיתי. לצערי, אף אחד לא שלח לי הודעה או יתקשר. התפללתי בתוך תוכי שאולי לאלנה ירדו המים, למרות שידעתי שהיא בחודש הראשון, וזה אפילו לא הגיוני.