הגולשת

פרק 7-מוות

"אולי מה שעברתי אמור להיות לקח, או עצה לחיים, כפי שאת אומרת. אבל מה אם החיים שלי כבר הרוסים, למה אני צריכה את הלקח? איך הלקח יכול לעזור לי, אם הכל אבוד מראש?" שאלתי אותה, כשאני לוגמת מהמים. 
היא הרימה את גבותיה, מניפה את ידה לשלילה. "יש לך חיים שלמים לפנייך, איך הכל אבוד?"
"אין לי חיים." סיננתי, ניסיתי לשמור על האיפוק, למרות שהרגשתי שלאט הוא מתחיל להיעלם, פעם הייתי שואלת את עצמי למה אני באה לכאן, היום אני יודעת שאם אני לא אבוא, אני לא אשחרר אף פעם. "נשארתי לבד, רינה. איך יהיה לי חיים, אם משפחה אין לי."
היא הרימה את גבותיה בשאלה, "וזה ממתי?"
"מאז ותמיד."
היא הנידה את ראשה לעברי והניחה את משקפיה על השולחן, "דבר ראשון, יש לך את מיה ומייקל, הדודים שלך, את זוכרת אותם, נכון? חוץ מי-זה, סיפרת לי שלוק חזר."
"אני יודעת את זה, אבל זה לא משלים את החסר, אני לא יכולה לחזור לבית שלי אפילו. הפחד מכרסם אותי." 
"אם כך," היא שילבה את ידיה ונשענה לאחור על הכיסא, "אולי הגיע הזמן להתגבר על הפחד, כמו שפעם את היית עושה, כמו שאבא שלך היה עושה, אם הוא היה במקומך."
פעימות לבי התחזקו מהמחשבה אליו, אך לא נתתי לזיכרונות להשתלט על ראשי, אני לא צריכה עוד התקף. אני צריכה להשתחרר, לשכוח. ידעתי איך אבא היה מתמודד עם זה, רק שאני לא הוא, אני יכולה להיות רק אני. ואני? לא מסוגלת להתגבר על הפחד. "חבל שאני לא הוא." מלמלתי לעברה בשקט, שאני אפילו לא בטוחה אם היא שמעה, את דברי.
"ומה עם המנהל שלך?" היא העבירה נושא למזלי, תוך כדי שהיא פותחת את המחברת שלה. 
נחרתי בבוז, "ישנתי אצלו, אבל זה חסר משמעות."
"את רוצה שזה היה יותר?"
טוב, אני לא אתנגד להיות לצידו, להרגיש אותו, את הגוף שלו,  "לא." סיננתי. 
"את חושבת שאולי הוא רוצה יותר?"
משכתי בכתפיי, "תשאלי אותו, אני לא קוראת מחשבות."
"קים." אמרה בטון יציב, "זוכרת שאמרתי שהתגעגעתי אלייך?"
"כן?" אמרתי בשאלה, כשקמט קטן מופיע בין גבותיי. 
היא חייכה חצי חיוך שחצני, "אני חוזרת בי." 


הבטתי בלוח השנה, התאריך היה כל כך מוכר, יכולתי לשמוע את כדור הארץ מסתובב מהזיכרונות הבלתי פוסקים שסחררו את מוחי. כמעט ושכחתי איפה אני נמצאת, הרגשתי שאני לא פה, שאני במקום אחר. 
הדבר היחיד שראיתי, היה היא. ראיתי את החיוך הרחב על פנייה, את ענייה האפורות נוצצות לצד השמש המלטפת. ראיתי אותה איתו, איתי, עם אבא, עם לוק.  ואז ראיתי אותה נעלמת. 
כמו סערה, היא באה וחלפה על פניי, אבל ככה היא באמת נעלמה. הסערה לקחה אותה. ועכשיו הדבר היחיד שנותר ממנה, הוא הזיכרונות הישנים ששוברים את לבי בכל פעם מחדש, לצד הגעגוע הבלתי פוסק. 

 שנת 2009, חוף מיאמי. 
חורף. 
     הרוח הייתה חזקה, זה היה מזג האוויר מצוין לגלישה בחורף. למרות שהחוף היה ריק, אני, לוק וקיילי החלטנו לבוא. שערי התנופף באוויר בזמן שהתיישבתי על החולות, והבטתי בגלים. יכולתי להביט בהם שעות, הרגשתי מלאה אחרי שהרמתי את מבטי, הרגשתי כאילו החלק שחסר בתוכי מתמלא מחדש. 
קיילי לא הפסיקה לקטר על מזג האוויר, הצענו לה להישאר בבית, אך היא לא רצתה להיות לבד. היא גם לא יכלה להיות איתו, כי הוא לא נמצא בעיר. אז היא באה איתנו. בהתחלה חשבתי להישאר איתה בבית, באמת. אבל אז אמרתי לעצמי 'את עומדת להפסיד גלים, את בטוחה בזה?', ברור שעניתי לעצמי, שאני לא עומדת להפסיד שום דבר, למרות הסיכון שתואר בחדשות. 
   לפי מה שראינו, אתמול בלילה, עומדת להיות סערה היום, ולכן צריך להתרחק מהים, רק שגולש אמיתי לא יכול להיות בלי הים. בלי האוויר שלו, זה היה האוויר שלנו. מה שחיזק אותנו בעצם. 
יד קרה הונחה על כתפי, סובבתי את מבטי לעברה, סרקתי את המבט המופחד על פניה, שהיא ראתה את הגלים הגבוהים חותכים אחד את השני, כאילו הם במלחמה. "אני מפחדת, לילי." היא אמרה בשקט והתיישבה לצידי. 
"קיי, את יכולה להישאר בחוף." נחמתי אותה, "אני אשמור אלייך מרחוק."
היא הנידה את ראשה, "אני לא רוצה להישאר לבד."
"קיי, את לא אוהבת לגלוש גם ככה, אני מבטיחה שלא יקרה לך כלום אם לא תבואי." 
"נכון, מקסימום יחטפו אותך." לוק נעמד מולנו וסידר את חליפת הגלישה שלו בחיוך ממזרי. 
נעצתי בו את עיניי, "שתוק, למה אתה מפחיד אותה?" דחפתי אותו בקלות והתקדמתי לעבר הגלשן שלי. 
"עכשיו, אני בטוח נכנסת למים." היא אמרה ומשכה את גלשנה מהחולות שבו הוא נאחז. 
   ראיתי על פנייה את הפחד כשהיא נכנסה אל תוך הים, למרות שהיא לא הייתה תינוקת, היא הייתה תמימה לחלוטין. היא לא אהבה לקחת סיכונים, כמו שהיא לא אהבה להישאר לבד, היא תמיד אהבה שיש סביבה אנשים. שיש סביבה משפחתה. רציתי לעצור אותה ולומר לה שהיא צריכה להישאר, בכל זאת, היא לא טובה בגלישה. 
רק שבמקום זאת, מבטי ננעל אל הים, שחכתי בכלל מי אני, הדבר היחיד שעניין אותי, היה לרוץ אל תוך הים ולכבוש עוד גלים. 
שמעתי אותה מאחור, הולכת בכעס אחרינו, התעלמתי מי זה ונכנסתי לתוך המים. 
התיישבתי על הגלשן, הבטתי בלוק שהספיק לתפוס גל גדול וחזק, הוא נכנס לתוכו עם חיוך על פניו. הוא הרגיש מה שאני הרגשתי, הוא הרגיש את אבא בפנים. יכולתי לראות את אבא מחייך, אני יודעת שגם לוק יכול, כי הוא נראה מאושר, הוא נראה שלם. 
לא לקח לי המון זמן, להתחיל לחתור, כדי לכבוש את הגל, נעמדתי על רגליי בזמן שהגל לקח אותי איתו, ונתן לי את האפשרות להיכנס לתוכו. אומרים שכל אחד יכול לגלוש, זה נכון. אך האם כל אחד יכול להרגיש את הים? להתאהב בו? הגלישה הייתה עבורי יותר מספורט, הים הפך לבית שלי. מצאתי שם תקווה נוספת, יכולתי להרגיש הכל רק מהמגע הקטן של המים, חשבתי לעצמי שכל עוד יש לי את הים, אני לא צריכה יותר. 
צנחתי לתוך המים, לאחר שסיימתי את הצינור הארוך, דחפתי את עצמי מעל המים. הרגשתי את הקושי לעלות, אני לא אשקר. היה לי קשה משאר הפעמים, בכל פעם שחיפשתי גל, נסחפתי אחורנית עקב הגלים הקטנים שהיו חזקים להבדיל מפעמים אחרות. אבל אני לא היחידה שהיה קשה לה, מזווית העין ראיתי את קיילי מנסה לחתור ו'לכבוש' מהגל, אך בכל פעם היא נפלה.  חייכתי אליה, חיוך מנחם, שסימל לה שפעם הבאה היא תצליח. 
לפתע קלטתי מזווית העין שלי, שהיא מצליחה לחתור, מצליחה לעמוד. הייתה המומה.
"קים, לוק! תראו אותי!" היא קראה לעברנו באושר שהיא מנסה לשמור על יציבות.
       טיפות הגשם התחזקו לפתע, בשעה שניצב מולי צל שכיסה חלק רחב מהים. רעם חזק נשמע, לצד הצעקה החזקה של לוק. אפילו לא שמתי לב שזה היה גל. זה לא היה גל, זה היה עצום, והוא רדף אחרי הגל של קיילי. 
"קיילי!" צרחתי הכי חזק שאני יכולה. כמוני גם לוק קרא לה, אך היא בכלל לא שמה לב, היא הייתה כל כך גאה בעצמה שהיא הצליחה, שהיא נעלמה מהעולם, כמו שהיה קורה לי וללוק. אך ברגע זה, הדבר האחרון שהיא צריכה, זה לעלם.
       שנייה לאחר מכן, הגל הענק כיסה את קיילי, הדבר היחיד שיכולתי לראות, זה את הגלשן שלה, לצד היד הקצרה שלה, שמנסה לדחוף את גופה מעלה. אך בכל פעם שהיא ניסתה הגלים נלחמו נגדה בחוזקה והטביעו אותה יותר.
        לא היה אכפת לי משום דבר באותו רגע, שחיתי, חתרתי, נלחמתי כדי להגיע אליה.  
מזווית העין, ראיתי את לוק הוא הפך לפסל, הוא פשוט קפא. קראתי לו כל כך הרבה פעמיים, אך הוא לא זז, הוא אפילו לא הזיז עפעף.  
         הצלחתי להגיע אליה. 
משכתי את ידה הקטנה מחוץ למים, הרמתי את גופה והנחתי אותה על הגלשן שלי. הרגשתי את לבי מתכווץ שראיתי את פניה הלבנות, היא הייתה כל כך חיוורת. הנחתי את ידי על לחייה, שקור גופה מעביר צמרמורת מרעידה מאחוריי. הרגשתי את הגלים נלחמים נגדי, בוגדים בי. למזלי, לוק הופיע מול עיניי , הוא עזר לי למשוך את הגלשן לחוף. 
הוא צעק הרבה, אבל לא שמעתי כלום, לא ראיתי כלום, העולם הפך לשחור. 
הצבעים התחילו להתערבב, ניערתי את ראשי, ידעתי שהדבר היחיד שחשוב זה לשמור אליה. זה מה שהייתי צריכה לעשות. זה מה שאני צריכה לעשות. 
"קיי," ניערתי את גופה בלחץ, פעימות לבי התחזקו יותר ויותר. 
עיניה נפתחו באיטיות וידה נשלחה לעבר קצה ראשה, עיניה נצצו בצבע אפור שנדמה שהיה לבן לרגע. מיהרתי לנגב את הדמעה שזלגה מראשה, "תגידי לו שאני אוהבת אותו, קים. תגידי לו שהוא הדבר היחיד שחשוב לי, הכנתי לו.." היא פלטה מים מפיה, וגרגרה בגרונה מחזירה את מבטה לעברי. "יש לו יום הולדת, כתבתי לו ברכה, עשיתי אפילו קע.. קעקוע, תבטיחי לי שתגידי לו."
הנדתי את ראשי, שמי המלח שנזלו מעני הוטחו על פנייה. "לא, את זה את תגידי לו."
לוק נישק את קצה ראשה, "קיילי, את חזקה, לא קורה כלום."
היא הרימה את היד שהניחה על ראשה, כדי לאחוז בידו של לוק. "קיילי." יבבתי. הבטתי בדם שזלג מראשה, הוא לא הפסיק, אפילו לא שמתי לב שנמרח על היד שלה נוזל אדום. נמרח עליה דם. 
 הנדתי את ראשי, שהדמעות שלי רק מתחזקות, נוזלות אחת אחרי השנייה. בתקווה שאולי זה יעזור לה לקום. "קיילי, בבקשה, אל תעצמי עיניים."  
"אני רק צריכה לשמוע אותך... לשמוע אותך מבטיחה שתגידי לו שאני אוהבת אותו, שאני אשמור עליו. בבקשה קים."
הנחתי את אגודלי על פנייה וניגבתי את מי המלח שזלג מעניה על גביי לחיה החיוורות. "אני מבטיחה, אני אמסור לו. עכשיו תבטיחי לי שתישארי קיילי." 
היא הנידה את ראשה, שפיה נמתח לחיוך קטן, והניחה את ידה על הלחי שלי בליטוף נעים. "זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע." היד שלה נשמטה מפניי, והבטתי בצבע בענייה הופך לכהה יותר. 
ניסיתי להנשים אותה, ניסיתי להעיר אותה, אבל זה לא עבד. 
רציתי באותו הרגע לצעוק כמו לוק, לבכות עד קצה נשמתי, אבל ידעתי שזה לא יעזור. הרגשתי את הלב שלי מתכווץ מתחת לעורי, לא יכולתי לעשות כלום. זה כבר היה אבוד. זה היה אבוד מראש. 
איבדתי אותה, איבדתי את התקווה שלי. 
עכשיו שהרמתי מבט לים, לא ראיתי יותר את הצבע הכחול על הגלים. הצבע היחיד שהתגלה לעיניי היה הצבע האדום שנזל  מראשה של אחותי.  זה הדבר היחיד שראיתי, כמו שהדבר היחיד שהרגשתי היה הפחד, שלצידו השנאה בערה בתוכי. רציתי לעשות כל כך הרבה דברים, אבל זה לא היה מחזיר אותה לחיים. 

כולם כבר הלכו, חוץ ממנו וממני. הוא עמד שם, ולא עשה כלום, יכולתי לראות הדמעות זולגות מעיניו. הזדהיתי איתו, שנינו איבדנו את התקווה. ההבדל היחיד, שאני הרגשתי זאת שלקחה לו את התקווה. 
התיישבתי על הדשא הירוק, שהיה הדבר היחיד שנתן צבע למקום האפל הזה. הבטתי במילים שכתובות על הסלע האפור, לא יכולתי לקרוא אותן בלב אפילו, לא יכולתי להאמין שזה באמת קרה. שזה נגמר.
לטיפתי את האבן, "הייתי אמורה למות קודם, לראות אותך גדלה. לא לראות אותך ככה." החנקתי יבבה, "תמיד ידעתי שלכל דבר יש סוף. אך מעולם לא תיארתי לעצמי שהסוף שלך יגיע. היום אני יודעת, שזה לא משנה, כולם גומרים את החיים עמוק בתוך האדמה." הדמעה שזלגה במורד לחיי התעופפה באוויר, שרשרוש העלים נשמע בעצב, עם הרוח הקרה שמעבירה את הזיכרונות במוחי. "את לא, חייך הם לא באדמה, הם בשמים, בגן עדן." 
נעמדתי במקומי, "אני אוהבת אותך. אני פשוט, אוהבת אותך." הדמעות שזלגו מעניי נפלו על האדמה, לא טרחתי לנגב אותן, כי הן סמלו את הרגשות שלי. הרגשות שאני לעולם לא אתן לעצמי שוב. 
אני לא אתן לעצמי לחוות אבדן נוסף, כי אז, אני אשבר. אני אתרסק לחתיכות שאי אפשר להשלים, כי גם עכשיו אני לא יודעת לאיפה כל חתיכה מתאימה. 
הלכתי משם, יכולתי לראות מזווית העין אותו עומד. הוא לא זז. הוא רק הסתכל ונתן לדמעות לרדת, הוא לא הלך משם. שאלתי את עצמי כמה זמן הוא ישאיר שם, לא יכולתי לענות על זה. 
רק הבטתי בו מבין שברגע זה, התקווה שלו נעלמת, בדיוק כמו שלי. 

פקחתי את עיניי לצלילי הרעש באוזני, שמי נשמע שוב ושוב, עד שהצלחתי להתמקד מספיק כדי לפקוח את עיניי ולהתרכז במה שקורה. העולם האט סביבי לרגע, מצמצתי בעניי, והבטתי בצבעים שהתחילו להתערבב. לאט, לאט, הצבעים הופרדו, ודמות מוכרת נחשפה לעיניי. "נייט?"
"את בסדר? את נעלמת לכמה שניות?" הוא הניח את ידו על פניי, מבטו נראה מודאג מעט.
דחפתי את ידו מפניי, "אני בסדר." סיננתי לעברו. 
עיניו ננעלו על שלי כשהוא סורק את גופי, כאילו אני עירומה, הוא שילב את ידיו, "אם כך, את יכולה לחזור לעבוד."
"אני לא חושבת." אמרתי מנערת את בגדיי. 
"לא שאלתי מה את חושבת."
הרמתי את מבטי לעברו, עיניו הכחולות- אפורות נהפכו לכהות ונראו מתעקשות, "אני צריכה ללכת לאחותי, מצטערת."
לא חיכיתי שהוא יענה, מיהרתי ללכת למקום היחיד שבו הייתי צריכה להיות.
איתה.
ביום שבו היא נשמה את נשימתה האחרונה ונעלמה מהעולם. 
 

העלתי את הפרק שוב,  כי הוא היה צריך לעבור תיקון.
מקווה שאהבתם בננות או בננים (יש מילה כזאת בננים? טוב, מקסימום אני אעוף על עצמי ואמציא מילה, בננים.) 
בכל מקרה, אם אהבתן או אהבתם את הפרק אז אני אשמח לדירוגים שיעלו לי לי חיוך על הפנים (אם לא אהבתם או אהבתן, תדרגו עדין, חחח סתם) 
    אוהבת אותכן ואותכם המונושים, רוני.