לא יכולתי להפסיק את הרצון שבער בי להסתכל לכיוון הדלת בקצה המסדרון, חיכיתי בכל שנייה שהוא יצא, ושוב בכל פעם שהוא לא יצא התאכזבתי. כעסתי. הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת ללא הפסקה. רק רציתי לראות אותו.
חלק בי אמר שאני צריכה לדבר איתי, בזמן שהחלק השני ניסה להאמין שאין על מה לדבר.
לא חשבתי שהוא באמת יטוס, לא אחרי שסידרנו את העניינים בנינו. אמרתי לעצמי שאם יש בעיה, הוא בטח יעלה אותה, אבל הוא לא אמר כלום. פשוט חשבתי שאני לא צריכה לדבר, חשבתי שהכול בסדר, שאנחנו בסדר.
הופתעתי לגלות שזה לא מה שקורה, ויותר מי זה הופתעתי להבין כמה כאב לי שהבנתי שטעיתי. הרגשתי כול חלק בי, אפילו הכי קטן מתכווץ, כמעט ולא יכולתי לנשום.
זה קרה גם כשדילן הציגה את עצמה בפניי העובדים במועדון אתמול בלילה. לא הסרתי את עיניי ממנו, הוא אפילו לא שם לב.
ניסחתי משפטים ללא הפסקה, אבל הם רק הידרדרו ונשמעו יותר ויותר פתטיים. את האמת, גם לא היה לי את האומץ לומר לו את זה.
"בבקשה," חייכתי ללקוח חיוך מתנצל על כך שנתתי לו לחכות זמן רב לכוס מסכנה.
הוא הניח את ידו על הבר, חושף לעברי כמה שטרות ירוקים, "הטיפ בשבילך, אני ממליץ לך לקחת הפסקה." הוא העביר את מבטו לעבר הרצפה שנצצה בגלל רסיסיי הזכוכיות שעל גביה, "את צריכה אותה."
"כן, זה לא ממש אפשרי, אבל תודה."
ידעתי שהוא מנסה לעזור, אבל הייתי כל כך מאוכזבת מעצמי, שלא הייתי צריכה אנשים שיעזרו. אף פעם לא הייתי צריכה אנשים שיעזרו לי, אהבתי להסתדר לבד, תמיד הסתדרתי לבד.
הוא נחר בבוז, "איך שאת רוצה..."
לא היה אכפת לי מהכסף כאשר הכנסתי אותו אל תוך הקופה, פשוט זרקתי אותה פנימה, מבלי להתחשב בטיפ. המבט המתוסכל שלי עבר לרצפה הנוצצת, הטריפה אותי הידיעה שהפלתי כל כך הרבה כוסות, שלא הצלחתי לעבוד בגללו.
דם נזל מידי בהפתעה ופלטתי צווחה שקטה, שנשמע עוממת שצליליי המוזיקה מכיוון הרחבה נשמעו גם הם.
זרקתי את רסיסיי הזכוכיות לפח, "קיבינימט!"
"קים?" הקול המוכר והדואג נשמע בלחישה גברית, כיד קשוחה נחה על כתפי, הסתובבתי לעברו בחיוך מזויף, "הכל בסדר איתך, לעזאזל?"
גלגלתי עיניים, נתקלתי בכתף שלו כשהתקדמתי לעבר העמדה שלי, ניסיתי להסתיר את כעסיי, למרות שטון הדיבור שלי נשמע באופן קשוח ומעוצבן כשאמרתי, "הכל פשוט מצוין!"
רגליי נרתעו לאחור שמיה נעמדה מולי בשילוב ידיים. בכל פעם שנעתי הצידה, היא נעה איתי לאותו הכיוון, זאת הייתה מלחמה חסרת טעם, כי בסופו של דבר מיה לא עומדת לוותר.
"מה את רוצה?" נאנחתי ושלבתי את ידי.
"אני יודעת מה קרה לך." אמרה באצבע מאשימה וגלגלתי עיניים , "את שוב פעם מתנהגת כמו פחדנית מעצבנת, שלא מדברת עם אף אחד!"
"רוצה שאני אדבר?" נחרתי בבוז כששאלתי אותה, ולפני שהיא הספיקה לענות קטעתי אותה, "את מוכנה לזוז, ועכשיו דיברתי."
קמט הופיע בין גבותיה, אבל היא עשתה את הבלתי יאומן וזזה הצידה. שעשיתי את הצעד הראשון, ידה הרכה החזיקה בשלי, הרגשתי את חום גופה מחלחל לידי ומעביר מין הרגשה רעה לא מובנת בגופי. מיה נעמדה על קצות אצבעותיה והרכנה את ראשה לאוזני,"פשוט תאמרי לו שאת לא רוצה שהוא יעזוב,"
שחררתי את אחיזתה מידי, "את באמת חושבת שזה קל?"
"לא, אבל..."
הנחתי את ידי על פיה , "אני לא צריכה שתמשיכי, אני יודעת מה את מתכוונת לומר, אני רק רוצה לנקות את היד שלי."
הרגשתי את הדמעות מצטברות בעיניי ומסרבות לצאת, ניסיתי למצוא אחר כוח להרחיק אותם אך הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה לברוח. נצליתי את זה שמיה לא שמה לב לזה, עברתי אותה אף על פי שהיא ניסתה לחסום אותי, אבל הצלחתי לבסוף.
הבטתי על הכיור שנצבע בצבע אדום וסמיך שנזל מידי, טיפות המים זלגו על ידי מעוררת עקצוצים כואבים וקטנים.
ידעתי שהכאב האמתי שצורב אותי הוא הפחד שחי בי, ידעתי שרק בגללו כואב לי כל כך, רק בגללו אני בקושי מצליחה לעמוד על רגליי, ידעתי שהוא נגרם בגלל נייט, והדבר שלא ידעתי זה איך אני יכולה להפסיק אותו, קיבינימט.
"את ונייט ביחד?"
זינקתי במקומי בבהלה, הרמתי מבט חטוף לעבר המראה בשביל שאוכל להבחין באדם העומד מאחורי, ופלטתי נשימת הקלה מפוחדת, "מה לעזאזל את רוצה?"
היא התקדמה לעברי בזמן שעיניה ננעצות לשלי כחצים, "את יודעת שאני דלוקה עליו, אז אני רק מעוניינת לדעת אם הוא תפוס."
שרלוט לא הפתיעה אותי שאמרה את זה, את האמת שהיא נדלקה על בחורים באופן די מהיר. כבר מהרגע שנייט נכנס, ואני לא הפסקתי להקניט אותו, שרלוט הייתה לצידו. כמובן שאז, בזמנו, זה לא גרם לי להזיז עפעף, אבל עכשיו כשאני מרגישה את חום גופי לוהט מכעס בלתי מוסבר זה גורם לי להזיז את היד ישר לכיוון הפנים שלה, אך מצאתי כוח לעצור את עצמי, מהמריבה חסרת הטעם.
התקדמתי לעברה כשגופנו במרחק של סנטימטר, "אחרי שהאגרוף שלי יפגוש את הפרצוף שלך, זה היה הדבר היחיד הנוסף שהיה תפוס."
נתקלתי בכתפה בחוזקה והתקדמתי החוצה. יכולתי לשמוע אותה צועקת כשטרקתי את הדלת, אבל לא החשבתי לזה חשיבות כלשהי, כי זה לא עניין אותי ממש.
נתקלתי בגוף לא מוכר, נרתעתי אחורה בסחרור והייתי צריכה לייצב את מבטי כדי להבין מי עומד מולי.
לבי דפק בחוזקה מתחת לעורי כשהוא הבחין בי בדאגה. רציתי שהוא יחבק אותי חזק ולא ישחרר, אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי כשהפחד כלא אותי בתוכו.
גלגלתי לעברו עיניים, בשעה שעשיתי צעד קדימה, ידו אחזה בשלי בחוזקה, עד כדי כך שחזי נלחץ לשלו.
דחפתי אותו ללא הצלחה, זה רק גרם לאחיזה שלו להתחזק, כאשר הוא שלח את ידו השנייה לעטוף אותי מסביב למותניי.
"אני צריכה לעבוד, נייט."
הוא העביר את ידו בשערי המבולגן, "אני לא חושב."
"לחשוב זה לא הצד החזק שלך."
הוא התעלם מדבריי בחיוך, "אני לא מתכוון להתווכח איתך, אבל כנראה שאני אצטרך לקחת אותך בכוח."
מה?
YOU ARE READING
הגולשת
Lãng mạnהרמתי את ראשי לצבעיי השמיים הכחולים, שהתערבבו עם העננים הלבנים, לצד השמש שסנוורה את עיניי בחמימות. זאת הירושה שאני קיבלתי ממנו. אני לא צריכה את הכסף, או בית עם חצר. אני צריכה להרגיש אותו, וככה אני מרגישה אותו, דרך הים. ככה אני יכולה להאמין שאני מרגי...
