גבולות מוגדרים

פרק 7

יום שבת, 6.5.23, שעה: 13:18

חוק מס׳ 7- הגיל לא משנה.

הארפר
אני וקנדרי יורדות מהרכב.

ל ו ה ט ו ת.

אני לא השתזפתי כי אני לא בעניין, אבל היא נראית כל כך טוב. עור שזוף ומדהים.

החום התגבר ככל ששעת הצהריים מתקרבת והאנשים בים התמלאו. איזה מישהו חתיך התחיל איתי ונתתי לו את המספר שלי לאחר שקנדרי דחקה בי.

אני לא רוצה שוב מערכת יחסים.
זה הרס אותי תמיד.

תיק החוף שלי תלוי על כתפי ואני עם
בגד ים. תחתון פסים לבן וחזייה שחורה.

אני לא אוהבת בגד ים תואם.

״מה זה, עושים על האש?״ אני מסתכלת עליה והיא מהנהנת. ״כן. זה נראה ככה.״

אנחנו צועדות חצי ערומות ומריחות את המבטים מאחורה. מהשכנים. ממכוניות.

קנדרי פותחת את השער הקטן שמוביל לחצר האחורית ואנחנו נכנסות. ״היי,״
היא אומרת ואני בוחנת בקפידה את החברים של לינו.

אני נתפסת על אחד מהם שנתפס עליי.

הוא לובש חולצת טישרט בצבע בז׳ עם לוגו של חברה. מכנסי ברמודה שחורים ונעלי סניקרס לבנות. על צווארו מונחת שרשרת כסופה עם צלב.

הרגע מתארך כשאנחנו מביטים זה בזה והבירה בידו כמה מתחממת. לינו מגיע והורס את האווירה. ״מה קורה?״ הוא מנגב את מצחו. הוא מזיע וללא חולצה.

״מה קורה לך? אתה נראה אחרי זיון.״
אני קוראת בזמן שאני עומדת מתחת לשמש השורפת.

החברים שלו צוחקים, קנדרי דוחקת בי במרפקה כאילו הגעתי לשיא, ורק הוא... נראה כאילו הוא רוצה לצלוב אותי על הגריל.

״גם את נראית טוב,״ הוא מחייך חיוך עליז. ״ואם את רוצה לשבת פה, זרקי
על עצמך משהו.״ הוא מנפנפף מעל הבשר.

הבחור בחולצת בז׳ קובר את פיו בבירה.

״אני אוותר על התענוג. אבל נראה מפתה.״ אני מסתובבת כדי ללכת,
וקנדרי תופסת את זרועי ומושכת
אותי לשם.

״אבא, חזרנו מהים. אנחנו לא ערומות.״ היא מעמידה אותו במקום ואנחנו ישר מתיישבות אחת ליד השנייה.

שניים מהחברים שלו עומדים בצד ומדברים ביניהם, הבחור בחולצת בז׳ בוהה בי, בפניי, והבחור הרביעי מדבר בטלפון.

כרגע הם נראים לא מאוחדים, אבל לי נראה שברגע שהבשר יהיה מוכן, כולם יצטרפו לשולחן.

לינו מביט בי מהצד בכעס כשהוא
ממשיך לנפנף ולא להשגיח על הבשר.

״מה אתה עושה, לינו!״ אחד הבחורים שדיבר בטלפון קודם לכן, מכניס את הטלפון שלו לכיס ומזיז אותו. ״הוא
יישרף! אתה רוצה שנאכל פחם?״