גבולות מוגדרים

פרק 43

יום שלישי שהתחלף לרביעי, 31.5.23, שעה: 04:00

חוק מס׳ 43- קחי את עצמך ותלכי לנקות את הראש לבד.

הארפר
התהפכתי במיטה במשך כל הלילה מאז שחזרנו מהקולנוע ושכבנו. לינו עוצם את עיניו ואני מנסה לאבחן אם הוא משקר לי והוא לא באמת ישן כי אני לא ישנה.

אני נושכת את שפתיי ועוצמת את עיניי בחוזקה כשאני נזכרת במחשבות שלא נותנות לי דבר מלבד לבייש לי את כל
מי שאני.

אני נזכרת בפעם שאני וקנדרי גנבו זוג בקבוקי אלכוהול מאיזו חנות סופרמרקט שכונתית שהבעלים שלה היה שכן ותיק של ג׳נון, דוד שלי.

ארתור.
בן ארבעים ותשע, אלמן עם תאומים.

יומיים לאחר הגניבה, הוא ראה אותי עם קנדרי ברחוב וביקש ממני לגשת הצידה איתו כי הוא לא מכיר את קנדרי באופן אישי והנוחות שלו היא בעיקר כשהוא איתי.

הוא אמר לי שהוא יודע מה עשינו ושהוא לא ציפה לזה.

״הארפר, מתוקה, אני מחבב אותך ואת כמו הבת שמעולם לא הייתה לי וייחלתי לה. למה לא ביקשת ממני? הייתי נותן לך ארגז שלם.״

מאז לא דרכתי בחנות שלו. לא אני ולא קנדרי. התביישנו עד העצם. היא ידעה. סיפרתי לה שדיברנו בצד וזה מה שאמר לי.

עשינו שטויות.
היינו בני נוער.

אנחנו עדיין צעירות. כמו כולם, אנחנו חושבים שלעשות שטויות ולהסתבך
בגיל הטיפש עשרה זו הדרך המאוד מופלאה לזכור חוויות שנספר הלאה לילדים ולמשפחה שנקים.

וכרגע, אני לא בטוחה אם חיים חדשים יגדלו בתוכי עקב הזרע של לינו. המוח
שלי עדיין פגיע. כמעט נהרגתי במקום.

זרקתי מעליי את השמיכה בעדינות שכך לינו לא יבחין שמשהו קורה בצד המיטה שלי, וקמתי.

צחצחתי שיניים, התלבשתי ונעלתי זוג נעלי ספורט. לקחתי איתי בקבוק מים שהיה במקרר ויצאתי עם טלפון ואוזניות.

אספתי את השיער לקוקו גבוה ושמתי
את המפתחות שלקחתי בכיס הג׳קט.

אנחנו בחודש שבו קריר בלילות וחם עד מוות ביום. חודש מאי הוא לא החלטי כל כך. לא במיוחד.

אני מתחילה ללכת עם האוזניות ומרגישה שזה מטופש לצאת מהבית לבד בארבע לפנות בוקר ולהסתובב עם אוזניות מבלי לדעת שמישהו יכול לתקוף אותי בכל רגע מאחור.

אני מפעילה באוזניות את השיר ״This City" של סם פישר. זה שיר שמזכיר לי את התקופה שבה עברתי לעיר אחרת כשגרתי עם ג׳נון. לא הייתה לי אופציה לבחור ולהתעקש להישאר בקליפורניה.