גבולות מוגדרים

פרק 55

אותו יום, רביעי, 14.6.23, 14:30

חוק מס׳ 55- לפעמים עדיף לשחרר.

אני קמה מהמיטה בחדר השינה של לינו ויורדת למטה. הבית ריק. זה לא טוב עד לרגע הזה.

מה שהיה באחת-עשרה בבוקר נשאר
שם. הייתי על סף התמוטטות עצבים. הייתי מותשת. אני עדיין מותשת.

הוא לקח אותי למעלה, סגר את הדלת ועכשיו אני קולטת שהוא עזב את הבית.

אני עולה למעלה ומתחילה לארוז את כל הדברים שלי, אלו שאני יכולה לקחת איתי לדרך חדשה. למקום אחר.

אני גוררת את המזוודות למטה, אחרי שעתיים מפרכות. אני יושבת על הכיסא, לוקחת רגע והדמעות יורדות בשקט. אני נותנת להן מקום לבטא את עצמן במקום למחוק אותן ישר.

אני מחייגת לאן שאני צריכה, אל מישהו שיעזור לי כי הוא חייב לי טובה מהעבר.

אני מקבלת את האישור ממנו שאני יכולה להגיע ואני עושה את הצעד הבא הבלתי צפוי לעיני אחר.

אני פותחת קבוצת וואטסאפ עם קנדרי ולינו. זו הולכת להיות טעות. אני מרגישה את הסופה בבטן שלי אבל אני עושה את זה.

אני לא יודעת איך להתחיל ומאיפה.
זה מרגיש לי שהיחסים בינינו השתנו והשלישייה הזאת דפקה לחלוטין כל אחד מאיתנו. כדאי להפריד דרכים.
אני עוזבת.

אני שולחת את ההודעה ומתפרקת. אני נושכת את שפתיי כשהעיניים שלי ממש שורפות מהדמעות ואני ניגשת אל דלת הכביסה. אני יוצאת משם. אין לי מפתח לדירה.

אני גוררת את המזוודות שלי בחצר על הדשא ואני יוצאת דרך השער אל שביל הגישה.

הנייד שלי מצלצל.
זה הוא.

״הלו?״

״הארפר, את לא הולכת להישאר לבד. הדירה מוכנה.״

״תודה.״

הטנדר של לינו עוצר בשחיקת גלגלים.

אני מעוותת את פניי בבהלה מעוצמת הרעש וסוגרת את השיחה. הוא טורק
את הדלת ורץ. הוא משנה את הכיוון בריצה כשמזהה אותי בצד השני שלו.

הוא מתנשף, מחזיק את הטלפון ביד ומראה לי את ההודעה. ״זוז מהדרך.״

הוא דוחף את המזוודות הצידה כדי
למנוע ממני להתקדם בלעדיהן. ״לאן לעזאזל את חושבת שאת הולכת? זו בדיחה? המזוודות האלו מלאות בכלום? אני מנסה להבין,״ עיניו נחרדות, העיניים שלי אדומות ואני מנסה להבין אם הוא
שם לב לזה או שהוא מתעלם מהעניין.

״אני לא רוצה להישאר יותר פה.״

״אז את עוזבת? את עוזבת אותי?״

״כן.״

הפנים שלו נהיו לבנות בשילוב אדמדם.
זה נראה שהוא כועס, מאוכזב ופגוע.