גבולות מוגדרים

פרק 8

אותו יום, שבת, 6.5.23, שעה: 19:54

חוק מס׳ 8- לפעמים אתה צריך לסתום
את הפה שלך.

לינו
כולם התחילו להתפזר לבתים ואני
וקנדרי סידרנו והרמנו את האשפה
בשקט.

היא לא מסוגלת להסתכל עליי וזה ברור שהיא נגעלת. גלי הלם מציפים של בושה שוטפים את הלב שלי לאחר מה שקרה. מה שעשיתי.

״אני-״

היא זורקת את האשפה לפח ומיד
חולפת על פניי דרך דלת חדר הכביסה.

כן. היא ללא ספק לא מעוניינת לדבר.

בשמונה וחצי אני מסיים לסדר את
החצר ואני נכנס הביתה. הקומה למטה ריקה. היא בטח למעלה, מדברת איתה.

אולי אני לא מחבב אותה ואני לא יודע למה, אבל מה שעשיתי עבר את הגבול.

אני לא יכול להעניש אותה על מה
שאבא שלה עשה לג׳וניור בזמנו.

אני נכנס לחדר שלי וטורק אותה
בבעיטה. אני מתפשט ונכנס להתקלח
כדי להעיף מעליי את ריח העשן והפחם.

אני עומד תחת המים הקרים ומנסה לא לנשום. לא לחשוב. רק להיות קפוא כל
כך. להרגיש שזה מגיע לי. לנסות לקחת את הצד של האידיוט.

כן. זו הייתה טעות.

קאלום שאל עליה ולקחתי את זה לכיוון חצוף ויהיר. היא פשוט קלטה את זה.

כשאני יוצא מהמקלחת הקרה, אני
מתלבש ונזכר שיש לי את המספר
שלה.

אני לא חושב שהיא תענה לי בכלל.
אני חושב שאני צריך לנסות ולראות
לאן נושבת הרוח. ההתנצלות הזאת
שייכת לה.

אני בן שלושים ושש למען השם.
למה אני מתנהג כמו אפס מגודל?

אני הולך למיטה ושוכב עם הטלפון.

שכחתי כמה ההרגשה נעימה להיכנס למיטה אחרי יום ארוך ובלתי נסבל.

אני נכנס לצ'אט הריק איתה. לא הייתה
לנו הזדמנות להתכתב אי פעם. השיחות זה הגבול הכי קרוב שלנו. קנדרי היא רק הקשר ביני לבינה.

אני לוחץ על הפרופיל שלה ומגדיל את התמונה שלה. בוחן כל זווית אפשרית.

היא מצולמת בתוך הרכב של קנדרי כשהוא ללא גג. החיוך שלה רחב וכל כך אמיתי ומשוחרר. אני מגדיל ובוחן בעיניה הבהירות והנראות טובות. יש לה טירוף וכאב בעיניים אבל זה נראה שהיא רק מנסה לשמוח למרות הכל.

אני נזכר למה נכנסתי לצ'אט איתה ואז יוצא מתמונת הפרופיל שלה. כולי נמתח בלחץ כשאני מקליד. אני לא יודע מה או איך להתחיל אבל אני אתחיל עם זה.

מה שיהיה יהיה.

אם היא לא תרצה לענות, זכותה.
בכל זאת, התנהגתי כמו בן זונה.