גבולות מוגדרים

פרק 56

אותו יום, רביעי, 14.6.23, 18:50

חוק מס׳ 56- תתני לזה לשרוף לך את הלב עד שזה לא ישרוף לך את הלב.

אני בוכה במשך כל הנסיעה ברכב
שלי אל אילינוי והדירה שמחכה לי
שם.

אני כל כך מסובבת על כל הראש. אני מרגישה את החרטה נדלקת ונכבת אי
שם בתוכי, לא מוצאת את מקומה לגמרי.

אולי זה יהיה טוב להתחיל מחדש. אני אכיר מישהו אחר ואתחיל לעבוד שוב.

אבל לא אוכל להמשיך הלאה מהתחושה שלא הייתה איתנו סגירת מעגל אמיתית.

אנשים ישפטו אותי על זה מהצד. יגידו שאני חסרת הערכה על שהסכמתי לוותר על מישהו כזה. שיש בו כל כך הרבה טוב.

אני מגיעה לבנייני המגורים מול חוף הים ומתחם הקניות. הכל כל כך יפה פה. אני פשוט מסרבת להאמין שזה כן מגיע לי.

שאני ראויה.

אני יוצאת מהרכב, מסתכלת על השקיעה ועל השמיים הנצבעים בגווני כתום-אדום.

״לטעמך?״

אני מסתובבת לשמע הקול המוכר
והגברי של דינור. הוא עומד מולי,
לא זכרתי אותו סקסי כל כך.

לבוש במכנסי ג׳ינס שחורים, חולצת
טריקו שחורה, נעלי סניקרס שחורות והשרשרת המפורסמת של הצלב על צווארו.

השרשרת שהוא תלש מצווארה של אחיינית שלו לפני שהיא התפוגגה לו בידיים.

רצחו אותה.

שיערו מגולח בצדדים אבל הבלורית השחורה מסודרת לאחור. זרועותיו החזקות מקועקעות, ביניהן, קעקוע
של פניה של אחיינית שלו, אלסי,
שנרצחה בגיל שבע-עשרה.

עיניו כוחניות ואכזריות, אבל איתי הוא מתרכך מבלי לשכוח את הערכים שלו.

הסיפור בינינו ארוך. כל ההיסטוריה...
זה עוד יגיע בהמשך.

״אז ממי את בורחת?״

״אתה שוב מתערב?״

״אני צריך לדעת.״

הוא מוציא את המזוודות הכבדות שלי מתא המטען כאילו הן שוקלות כלום.

פתאום, עולה בי מחשבה שמצמררת
אותי בין הרגליים, שבה הוא מרים
אותי ומדביק אותי לקיר כשרגליי
סביבו.

אני לא רואה אותו ככה. יש לי מחשבות מלוכלכות על כולם. ואני בהריון מגבר.

״אני לא צריכה אקדח,״ אני עומדת לצידו כשהוא מוריד את המזוודות אל המדרכה.

״אני באתי להתחיל מחדש במקום אחר, לא להסתבך.״ אני משלבת את ידיי ואז נשענת על אחורי המכונית. הוא מהנהן.

עיניו מצומצמות לעברי ואני נדהמת מהאופן שבו הוא לא השתנה. הוא לא מקומט. טוב, הוא לא אמור להיות. הוא צעיר.