גבולות מוגדרים

פרק 46

אותו יום, רביעי, 31.5.23, שעה: 20:01

חוק מס׳ 46- אפשר לנהל שיחה בדרך אחרת.

הארפר
חשבתי על מה שקרה. על איך אנדי בא הנה והפתיע אותי מבלי אפשרות שאני אתכונן למלחמה נוספת איתו. להיגרר לתוך כאוס חוזר ונשנה.

איך הוא הגיע לכתובת המדויקת שלי?
למה ללינו יש נשק והאם הוא חוקי?
מי זה אלכסנדרו?
לינו שייך לפשע?

וזה רק חלק מאלפי שאלות שאין להן תשובות. אני מרגישה צורך להתגרד
ללא סיבה ולתלוש לעצמי את הגבות.

אני שוכבת בספה בסלון ומרגישה בושה
מסוימת ולא יכולה לעצום את העיניים.
אני אתפוצץ אם לא אחשוף את זה.

לינו יורד מלמעלה עם מכנסי טרנינג, גרביים ובלי חולצה. אני קמה מהספה
כמו חיישן שמזהה תנועה שלו. אני לא יודעת למה ואיך, אבל אני מרגישה כמו התחושה שזהה לרגע שבו אתה זוכה בלוטו ולא מעכל את זה.

אני נצמדת אליו מאחור כשהוא שותה
מים, טובלת את עצמי בנוחות כשאני מחבקת את מותניו ומעבירה את ידי
על גבו החסון והרחב.

יש נשים שלא רוצות את הגברים שלהן
גדולים מהן פיזית, מגנים עליהן כאילו
הן נשואים ומדברים אליהן כמו גברים אמיתיים ומכבדים?

לינו הוא גבר מהספרים שהוא לא יותר מדיו על נייר שנכתב בידי אישה נואשת לקבל גרסה גברית כזו שהיא כותבת.

הם קיימים. אבל בלתי ניתנים למציאה.
לרוב.

״אנחנו צריכים לדבר,״ אני מנשקת את עורו השזוף שוב ושוב. אני מרגישה איך הוא מסתכל הצידה בחיוך זוויתי ומחייך.

הוא מסתובב אליי, מביט אליי למטה. אני
מחבקת את מותניו ומנשקת חזהו מולו, מרימה את הראש כדי להסתכל עליו.
הוא נראה כמו חלום רטוב ורותח של
נשים בכל גיל.

ולחשוב שהוא אבא.

״קדימה,״ הוא נאנח בצרידות, מרים אותי בפתאומיות ומטיח את הישבן שלי על אי המטבח הקר.

״מה אתה עושה?״ אני מסתכלת לעברו, כשהוא מתפזר מהשיחה. הוא מתכופף לעבר המקפיא ומוצא תבנית קרח. הוא באמת מכין עכשיו משהו עם קרח? אני-

הנשימה שלי נקטעת כשהוא מוריד ממני את המכנסיים. ״למה את מחכה?״ הוא תופס ברצועות התחתונים שלי ומחליק
אותם במורד רגליי, מפשק את רגליי.

שיט.

״אני רוצה שתדבר איתי,״ אני מתעלמת מהעובדה שהוא רואה את הכוס שלי בלי כיסוי מלא. הוא לא מביט בעיניי והנוחות שלי מתחלפת בכעס כשהוא לא מפסיק לבהות באיבר שלי.