גבולות מוגדרים

פרק 23

יום רביעי שהתחלף לחמישי בלילה, 11.5.23, שעה: 03:01

חוק מס׳ 23- רק את מדברת.

הארפר
אני ולינו מחנים את הרכבים שלנו במדרכה. אני מחייגת אל אדם ולינו
עומד לידי כמו שומר ראש. גם יש לו
גוף כזה והבן זונה שהרס לי את הרכב גבוה להחריד.

״רק אני מדברת,״ אני לוחשת לעבר לינו כשהוא בזרועות שלובות ואדם דוחף את דלת הבניין היוקרתי שלו ויוצא החוצה.

הוא לובש מכנסי פיג׳מה וגופיית סבא לבנה עם כפכפים. מבטו החושד נע בין שנינו.

הוא יודע בדיוק מי זה אבא של קנדרי גם אם לא פגש אותו אף פעם. קנדרי מעולם לא סיפרה ללינו על בני הזוג שלה. מתי שהיא אמרה לי שהיא לא הרגישה עם
זה בנוח, לא שפטתי אותה.

תמכתי בה.
גם כשהיה קשה.

״באיזו דרך יצירתית התעללת בה הפעם כשהיא חזרה בוכה הביתה?״ אני חוקרת אותו. טון קולי נמוך ונינוח. ידיו בתוך כיסי מכנסיו.

הוא מושך כתף, ״בחייך, הארפר. את יודעת שהיא אוהבת להגזים ולנפח את הדברים,״ הוא מסתכל על לינו כאילו הוא מדבר גם אליו אף על פי שהם לא מכירים.

אני מהנהנת בחיוך קטן. זועם.

לינו דוחף את עצמו לעבר אדם לאחר שנשען על מכסה המנוע של הרכב שלי.

״פגעת בבת שלי?״ לינו מתקרב אל אדם בקולו הגברי והצרוד. קול עמוק שחודר לכל החלקים שאת מחביאה בעצמך.

״אני... תגידי לי, למה הבאת אותו?״
אדם פונה אליי כשהוא לא מפסיק
למצמץ בעיניו מהחשש. הוא מצחקק.

הדרמה שקורית עכשיו בחיי היא אפילו
לא שלי ואני חושבת שאני מחבבת את
זה.

״פגעת בה?!״ לינו מניח את ידיו על אדם והעניינים מתחממים. אני נשענת על גבי הרכב שלי. הם לא שווים שאקום לעברם.

עדיין אין מכות.

שיהיו, נדבר.

״כן. אתה יודע מה? זיינתי אותה ופגעתי בה כל כך חזק!״ אישונים של אדם מיד מתרחבים. לינו מסתכל עליי וצוחק. אני צוחקת בחזרה כי אני יודעת מה הולך לקרות.

הוא מסתובב אל אדם, תפוס בגופייה
שלו ונוגח בו. ״פאק,״ אדם קורא כשהוא עף לאחור ומחזיק את הפנים שלו. אני דוחפת את עצמי ממכסה המנוע אליהם.

אני מוציאה את הטלפון ומצלמת.

לינו גורר את אדם ומטיח אותו על גבי מכסה המנוע של המכונית שלי. ״מה- תגיד לי, מה המכונית שלי עשתה לך, לעזאזל?״ אני קוראת ומורידה ישר את המצלמה.

הוא מתעלם.

״אם תתקרב אליה שוב אני אשחט אותך. אני יודע איפה אתה גר ואני אמצא אותך בכל מקום. אני נשבע לך.״ לינו מתאגרף באדם ואני מורידה את המצלמה.