גבולות מוגדרים

פרק 30

אותו יום, שבת, 13.5.23, שעה: 17:39

חוק מס׳ 30- שיט.

הארפר
אחרי השיחה שלי ושל לינו בצהריים
בחדר האמבטיה, הבנתי דבר אחד.

אנחנו לא יכולים להתקרב. מכל כך
הרבה סיבות אפשריות להרחיק בינינו.
זה לא מתאים. אני לא רוצה אותו בכלל.

אני לא רוצה לשחק בו ואני לא רוצה כלום.

בקרוב שש בערב ואני יושבת עם קנדרי בפינת הישיבה עם בגדי ים לאחר שהיינו בבריכה ובג׳קוזי יחד, צוחקות על העולם ומדברות על דברים לגיטימיים של נשים.

״אני והאנטר שתינו באותו הלילה ולכן
זה קרה,״ היא מסבירה. אף על פי שאין אף אחד בסביבה היא נראית רועדת מכך שרק מישהו יראה או ישמע אותנו ויפוצץ את העניין.

ידעתי שהיא מספרת לי דבר אישי כזה מהאמון שמפגינה כלפיי וגם כי הייתה צריכה לפרוק את זה.

אני מהנהנת ומקשיבה לה יותר מאשר מדברת.

״מה שהכי דפוק, זה שאהבתי את זה. אנחנו לא שכבנו, אנחנו עשינו אהבה,״
היא נרעדת. ״אני מדברת על האנטר, החבר הכי טוב של אבא שלי מהתיכון. אלוהים. מה עשיתי?״ היא מכסה את
פניה.

אני רוכנת אליה ומורידה את ידיה מעל פניה היפות. ״אל תסתתרי, קני, תראי
איזו יפה את.״ אני טופחת על ירכה ואז גורמת לה להסיר את המסכות.

״הארפר, אני חושבת שהוא גמר בפנים. אני לא בטוחה בזה, אבל נראה לי שכן.
זה לא צחוק.״ פניה מרצינות. הרבה זמן לא ראיתי אותה כל כך רצינית.

״אוקיי, אז אחרי החופשה אני אקנה לך בדיקה ואהיה איתך בזה. במידה והריון יכנס לחייך ואת לא תרצי את זה, אנחנו ננטרל את זה.״

״איך?״

היא נראית מוטרדת. אני רוצה לעזור לה.

״קודם כל, נוודא מה קורה בגוף שלך ואז נחליט. זאת אומרת, את תחליטי לגבי זה. הגוף שלך ברשותך. יש לך זכות מלאה.״

היא מחייכת אליי ומתחילה לדמוע, ״אוי, קנדרי, נו.״ אני צוחקת. ״למה את בוכה?״

״כי אני אוהבת אותך!״ מייבבת.

אני רוכנת אליה ומחבקת אותה כאילו
היא אחותי הקטנה. טוב, היא כמו אחותי הקטנה. רק בשנה.

איתה אני לא מרגישה את השנה הזאת.

זה לא משפיע.

״את לא מלחיצה אותי ואת לא גורמת לי להרגיש כמו זונה או זולה. את פשוט פה ואת לא נלחצת ממה שאני מספרת לך או גורמת לי להילחץ,״ היא אומרת בחיבוק. ״את מרגיעה אותי ורק מראה לי שהכל אפשרי ושום דבר הוא לא סוף העולם.״