גבולות מוגדרים

פרק 31

אותו יום, שבת, 13.5.23, שעה: 18:59

חוק מס׳ 31- בעיות העצבים שלך יהרסו את החיים שלך אם לא תלמד לשלוט בהם כראוי.

לינו
הצרחות נהיו מעמעמות באוזניים שלי כשהצלצולים הכניסו אותי למין אופוריה שניתקה אותי מהמציאות שרציתי לפרוץ מתוכה למציאות חלופית.

אני קורס על הברכיים שלי מול השברים.

״לינו, לינו,״ אוחזים בי ומנענעים אותי
מצד לצד. אני מנסה לגרום לעפעפיי
לא להיסגר. אני מניח את ידיי על כל השברים וסוגר את כפות ידיי סביב הזכוכיות החדות. מגיע לי להיענש.

״לינו,״

הקולות מתערבבים לי במוח ולא נותנים
לי לקלוט מה עשיתי לאחר ההשלכות.

היא מתה¿

אני נושם וקופץ כאילו העירו אותי מתוך תרדמת. אני נעמד על ברכיי ודוחק אל הצדדים את כל מי שרק מנסה להפריע.

אני מתקרב לחלון ורואה אותה שרועה
על הרצפה לצד הבריכה. הכל מוכתם בדם.

קנדרי זועקת מעליה וכולם מצטופפים.

אני רץ למטה במדרגות ודוחף את כל
מי שעומד בדרכי כדי לראות את תוצרת בעיות הזעם שלי.

אני מנסה לארגן את המחשבות מחדש.

״מה עשית?!״ קנדרי קופצת על רגליה בעיניים אדומות ורצה אליי, חובטת ישר בחזהי ודוחפת אותי לאחור. ״מה עשית לה?!״

עיניו של קאלום פעורות והוא מסתכל עליי כאילו אני מלאך המוות. השאר לגמרי לא פנויים לתשומת לב.

הארפר.

אני לא יודע מה קרה ואיך.
אני חש בחרטה חולנית.

דמעות דקרו את עיניה של טארה כשראתה את התוצאה. ויל, פרד,
והאנטר מסתכלים עליי כאילו כאן
היחסים שלנו נגמרו אחת ולתמיד.

היא חסרת הכרה ואני מרגיש כאילו כל חלק בתוכי נבל ולא יצמח שוב לעולם.

אני רץ אליה, מחליק על הברכיים ומנסה להבין מה הסדר של הדברים. היא רטובה.

היא נפלה לבריכה ואני חושב, אני לא בטוח, שראשה נחבט. ואם כן, זה הסוף.

היא הולכת לקבר ואני הולך לכלא.

״בעל הבית לא פה,״ קאלום מסתכל עליי בשנאה. ״אבל אם לא תתקשר למשטרה, אני כן.״

אני מאגרף את כפות ידי לצידי גופי
הרוטט בזעם. אני חש ברע. אני רוצה להקיא כשאני רואה את הארפר וכולה מדממת.

אני לוקח את הטלפון שלי מהכיס ופרד ישר חוטף לי אותו ומעיף אותו לבריכה.

עיניי יוצאות ממקומן.