גבולות מוגדרים

פרק 12

אותו יום, ראשון בערב, 7.5.23, שעה: 20:14

חוק מס׳ 12- לא זה לא.

לינו
לא מזמן קנדרי חזרה הביתה עם קעקוע חדש. אני הרשיתי לה לעשות קעקועים, אבל לא להפוך את עצמה לראפרית.

היא עלתה להתקלח ותכף היא תבוא לשבת איתנו בסלון. היא קנתה פיצה ושמתי סרט אקשן בנטפליקס.

אורות הבית כבויים והאור היחיד מוקרן ממסך הטלוויזיה. אני מסתכל על הארפר ורואה איך צבעי המסך המהבהבים על קו הלסת שלה.

היא מסתכלת על מסך הטלוויזיה אבל רואים שהיא לא מרוכזת בסרט. אולי אם אשים משהו אחר היא תרצה לראות את זה ולא תתנהג כאילו זה משעמם אותה.

אני מחפש את השלט על הספה ולא
מוצא אותו. רק כשאני מרים את הראש
אני רואה שהוא על גב הספה מאחורי הארפר.

אני מתרומם מהספה, מושיט את ידי לקחת את השלט ונבהל מהרגע הבא.

היא מרימה את זרועותיה כדי להגן על פניה והיא קופצת במקומה ברפלקס של הגנה.

לעזאזל. אני הרגשתי כאילו סכין נתקע בקנה הנשימה שלי ועצר את הנשימה
שלי.

היא קמה מהספה ומתרחקת ממני.

״פאק,״ אני קם גם מהספה, ועומד בצד השני של השולחן שמפריד בינינו. ״אני...
זו אי הבנה שלי, הכל בסדר. מצטערת.״

גופי רטט ונסחף לתוך תחושות שורפות שהגיעו עד לחזה שלי. זרועותיה חיבקו
את גופה.

״אי הבנה? את חשבת שאני...״ פחדתי לסיים את המשפט ולעורר בה את מה שחוותה בעבר שלה. היא מחייכת אליי ומנידה בראשה.

״אני מצטער. פאק. את בסדר?״ אני
לא יודע אם לגשת. אולי זה יגרום לה להירתע ממני יותר וכשקנדרי תבוא
הנה היא תבין לא נכון.

אני מסתכל עליה ופשוט רואה איך
מערבולת של פחדים עוטפת אותה
בבועה. פתאום אני ממש מצטער על
איך שהתנהגתי ודיברתי אליה מהרגע הראשון עד כדי כך שאני רוצה לחתוך לעצמי את הזין.

פרץ של זעם מרעיד את עמוד השדרה שלי. הלסת שלי נשמטת. מי הבן זונה שהעז להתעלל בה? להרים עליה ידיים?

״הארפר,״ אני מרים את ידיי מולה כדי להראות לה את המעמד שלי בשבילה. ״אני לא ממש יודע מה עברת אי שם,
אבל אני נשבע לך שבחיים לא ארים
עלייך יד. אפילו על קנדרי... פאק.״

אני עדיין לא יודע איך להשתמט מהסיטואציה הזאת. אני לא יודע מה לעשות. אני לא יכול לחבק אותה כי זה דפוק.

מבטה נראה ספקני כאילו היא לא
מאמינה שלעולם לא ארים עליה יד.

גם אם לא הייתי אבא של קנדרי לעולם
לא הייתי מרביץ לה. בחיים לא הרמתי
יד על אישה והן הביאו אותי אל הקצה.