תיק לא סגור

פרק 15

נ.מ אביב
"שבת שלום!" אמא אמרה בשמחה לכולם אחרי שהתיישבנו מסביב לשולחן.
"אוקיי, נציג את עצמינו," אבא אמר בקול כריזמטי.
אלעד הנהן, ידו על מותני.
"אני אבי, אבא של אביב. זאת שרה, אישתי. דניאל, הגדול." אבא הצביע על דניאל, שיערו בלונדיני, פרוע.
"אני חייל, קצין בשריון." הוא עשה שריר בזרועו, מחייך.
"אחריו, אביב." אבא צחק.
חייכתי, "אני בת שירות בירושלים, ואני סייעת בגן של היילי." חייכתי אל היילי.
אלעד חייך, "נעים להכיר, אני בעלך לעתיד." הוא קרץ לי.
צחקקתי.
"אחריה, לירון ואוריה, תאומים." אבא המשיך.
לירון עם שיער שטני בהיר, כמו שלי, פרוע כמו של דניאל ואוריה עם שיער ארוך חום בהיר.
"אנחנו עולים לכיתה ב'." אוריה אמרה, הנציגה מביניהם.
"אתם ממש גדולים," אלעד אמר בחיוך.
"איזה רכב יש לך?" לירון שאל.
חייכתי, "לירון, יש לו חנייה שלמה מלאה במלא מכוניות!" אמרתי בהתרגשות, שמחה לחלוק את התרגשותי מהמכוניות של אלעד.
לירון פער את פיו, "באמת?! עם איזה רכב הגעת היום?" הוא שאל בהתרגשות, יושב על ברכיו בכיסא.
"כרגע אני עם בי.אמ.וו M5 כי אני צריך מושבים אחוריים בשביל היילי, הוא מגיע למהירות גבוהה, רכב מצוין." אלעד חייך.
"יואו!" לירון ודניאל אמרו בהתרגשות ביחד.
הנחתי את ידי על יריכו של אלעד.
אלעד חייך בגאווה.
"תדברו על מכוניות אחר כך, זה לא מתאים לשולחן שבת." אמא נזפה.
לירון הזעיף את פניו ודניאל שתק, שומר את התרגשותו לאחר כך.
"אחריהם יש את התאומים, רעות ורז." אבא המשיך.
"אנחנו עולים לגן של גדולים!" רז אמר, הנציג שלהם.
"גם אתם ממש גדולים." אלעד חייך.
רעות הנהנה בהתרגשות.
"תורכם," צבטתי את מכנסיו.
הוא הניח את ידו על ידי.
"אני אלעד, אני בן 26, מנהל משרד עורכי דין. זאת היילי, תגידי בת כמה את," הוא לחש לה.
היא חייכה, מתביישת.
רעות ואוריה רצו לשבת לידה והיא יושבת ביניהן, רחוקה מאביה.
היא ירדה מהכיסא, רצה אליו.
הוא חייך, מרים אותה על רגלו, משאיר את ידי על יריכו.
"אני בת 6, אני עולה לכיתה א'." היא אמרה בגאווה, אוחזת בזרועו של אלעד.
"את ממש ביניהם," אמא אמרה בהתפעלות.
היילי הנהנה בגאווה.
"אתן ממש שלישיית בנות!" אמא המשיכה.
היילי הזעיפה את פניה בגועל.
היא גדלה בעיר, היא שומעת דברים.
"אני לא אוהבת בנות," היא התחילה לאמר.
אלעד מיהר לשים את ידו על פיה, "היילי, שלישיית חברות." הוא לחש לה.
פרצתי בצחוק.
"אה. כן! אנחנו חברות." היא אמרה בהתרגשות לאמא.
אמא חייכה.
"בתאבון." אבא אמר וכולם התחילו לאכול.
אלעד ליטף את מותני, עושה מעגלים קטנים עם אצבעו.
"היילי, את רוצה לשבת לידי?" אלעד שאל אותה.
היא הנהנה, "עליך." היא אחזה בחולצתו, מקמטת אותה.
"אוקיי. מה את רוצה לאכול?" הוא שאל.
"את זה," היא לחשה לו, מצביעה על חלה.
הוא חייך, "קחי." הוא הושיט לה פרוסת חלה.
היא לקחה.
הוא לקח עוף, שם בצלחת שלי ואז גם בצלחת שלו, "את רוצה עוף?" הוא שאל את היילי.
היילי הנהנה.
חייכתי, "איך אתה יודע שאני רוצה עוף?" הרמתי גבה.
"יש לנו קשר טלפתי." הוא קרץ לי.
חייכתי, מגלגלת את עיניי.
חתכתי את העוף, "אז... כמה רכבים יש לך?" דניאל שאל בלחש.
אמא הרימה את מבטה מהצלחת.
חייכתי, דניאל עשה פרצוף תמים.
אלעד חייך, "אני לא יודע, כל הזמן קונים לי עוד..." הוא הסביר.
"קונים לך...?" לירון שאל, מרים את גבותיו.
"העובדים שלי, יש לי מנקה רכבים, ומתדלק, ומוסכניק..." הוא הסביר.
לירון ודניאל פערו את פיהם.
צחקקתי, "למה את צוחקת? ככה היית גם כשאמרתי לך את זה." אלעד צבט את מותני, הזעפתי את פניי אליו.
"בכל מקרה, אז אם הם רואים רכב יפה וטוב אז הם קונים אותו ואם הם רוצים הם יכולים לנסוע בו." אלעד המשיך.
אלעד חתך את העוף והביא להיילי חתיכה.
"אתה רוצה שנביא לה כיסא וצלחת?" אמא שאלה בדאגה.
הוא הרים גבה, "לא, זה בסדר." הוא חייך אליה.
נשכתי את שפתי, הוא כזה מנומס וג'נטלמן.
הוא הביא להיילי חתיכה ואז אכל בעצמו חתיכה.
"זה ממש מגניב, יש לך רכבים רק אוטומטים וחשמלים או גם ידני?" דניאל שאל.
"הכל, אני נוהג לנסוע באוטומטי," אלעד לקח עוד ביס.
"אתה נוסע גם על אופנוע?" לירון שאל בהתרגשות.
אלעד הנהן, "כן, יש לי כמה," הוא המשיך לאכול.

"לילה טוב, נסיכה שלי." אלעד נשק על שפתיה של היילי קלות.
"אני אוהבת אותך, אבא." היא לחשה.
"אני אוהב אותך גם." הוא נשק ללחייה.
היא עצמה את עיניה וקמנו, הולכים לסלון.
"אנחנו יוצאים." עידכנתי ולקחתי סוודר דק.
אלעד לקח ג'קט חם, תואם לחליפה שלו, מונח על זרועו.
אמא הנהנה, יושבת על הספה וקוראת ספר, "איפה לירון ודניאל?" היא שאלה.
"יצאו עם חברים שלהם." משכתי בכתפיי.
היא הנהנה, "אל תחזרו מאוחר מדי, ותנעלו את הבית אחר כך." היא הורתה.
יצאנו החוצה.
שילבתי את ידי בזרועו של אלעד.
הוא חייך, "יש לך משפחה מקסימה." הוא נשק לראשי.
הרמתי את מבטי אליו, "היילי התחברה ממש מהר..." שיפשפתי את לחיי על שרירו.
הוא הנהן, "כן, היא הרגישה בנוח בגלל שהן בערך בגיל שלה..." הוא עשה שריר, מתגאה.
צחקקתי, נוגסת בשריר מבעד לחולצה.
"אביב," הוא סינן, אוחז בסנטרי, מרחיק אותי מגופו, מזיז אותי לצד השני, מחבק את כתפיי.
חייכתי.
"קר," לחשתי כשרוח קרה נשבה.
הוא פרס על כתפיי את הג'קט האפור שלו.
"לא קר לך?" שאלתי, מתעטפת בג'קט החם.
הוא הנהן, "אני בסדר." הוא חיבק את מותני.
"יש לך פה חברות?" הוא שאל בהיסח הדעת.
הנהנתי, "כל השבט שלי..." חייכתי.
"אולי נפגוש אותן בדרך, אכיר אותך להן." ליטפתי את זרועו.
הוא הנהן, "את אוהבת אותן?" הוא העביר את אגדולו במעגלים קטנים על מותני.
הנהנתי, "חלקם." חייכתי.
"את היית מדריכה?" הוא המשיך לשאול.
הנהנתי, "שנתיים, לשבט מעפילים ואז הרואה." שיחקתי עם אצבעותיו.
"עם מד"שית?" הוא שאל.
צחקקתי, "אתה יודע מה זה?" הרמתי את ראשי אליו.
הוא חייך, "עשיתי שיעורי בית." הוא נשק לראשי.
"שנה ראשונה הייתי עם מד"שית ואז בשנה השנייה היא עזבה, והמדריכות החדשות לא יכלו להיות מדריכות שלהן כי הן גדולות מהן רק בשנה..." הסברתי.
הוא הנהן, "את עדיין בקשר איתן?" הלכנו לאט, עוצרים כשמשפחה עם כלבים עברה לידנו.
"קצת, מנסה." חייכתי, מתכופפת ללטף את הכלב.
הוא הנהן בהבנה, נשאר לעמוד.
ליטפתי את אפו של הכלב, "היי, כלב טוב." הוא ליקק את ידי.
"אתם חדשים ביישוב?" האב של המשפחה שאל.
נענעתי בראשי, נעמדת.
"אתם?" חייכתי, הוא הנהן.
"רק שבועיים בערך, מקום יפה." הוא חייך אליי.
"איזה משפחה?" הוא שאל.
"לוד, אתה מכיר?" הזדקפתי, אלעד עזר לי להתייצב.
"אה, אני מכיר את אבא שלך." הוא חייך.
הנהנתי, "הוא חתיך." הבת הקטנה לחשה, מצביעה על אלעד.
אלעד הרים גבה לכיוונה, חבטתי קלות בבטנו, הוא חייך אליה.
היא חייכה בחזרה, מסמיקה.
"אתה מוכר לי..." האב אמר, מרים את גבותיו.
"אלעד לורן." אלעד אמר, כאילו כולם יודעים מי הוא.
האב פער את עיניו, "וואו, כבוד גדול לפגוש אותך, מר לורן." האב שלח את ידו ללחיצה.
הרמתי גבה משועשעת.
אלעד לחץ אותה בחוזקה.
המשכנו ללכת.
פרצתי בצחוק, הוא הרים גבה.
"מה מצחיק?" הוא ליטף את מותני עם גב כף ידו.
"זה היה ממש מוזר," משכתי בכתפיי.
הוא חייך, "את חמודה." הוא צבט את לחיי, הזעפתי את פניי אליו.