תיק לא סגור

פרק 28

נ.מ אביב
"תודה רבה." אמרתי בנחמדות לאבות ואמהות של הילדים הקטנים.
"את מתוקה, שמעתי עלייך רק דברים טובים, אביב." אמא אחת התקרבה אליי.
"תודה, אליה ממש חמוד." חייכתי אליה.
אליה הסתובב סביב רגליה בשעמום, מחבק את רגליי ואז צוחק, צובט את מותני.
תפסתי את ידו, מרחיקה אותו מעט מגופי.
חרמן קטן, סיננתי בראשי.
אמו חייכה, "את יודעת כבר מה תעשי שנה הבאה?" אמא אחרת שאלה.
הנהנתי, "אני אלמד פסיכולוגיה באוניברסיטה." אמרתי.
הן הנהנו בהבנה, "מדהים, בהצלחה." איחלו לי.
חייכתי אליהן.

"כבר כואבות לי הלחיים מרוב חיוכים!" התיישבתי בעייפות במושב הנוסע ליד אלעד.
הוא חייך, "מוזר, לא חייכתי בכלל." הוא הרים גבה.
הפלקתי למצחו, הוא תפס את ידי.
"ברור שלא, כי אתה קר. אבל אני טיפלתי בילדים שלהן שנה שלמה, אז הן מצפות ממני להיות מקסימה." הסברתי.
הוא חייך, "את תמיד מקסימה, גם כשאת לא מחייכת." הוא ליטף את לחיי באגודלו.
"עוזר?" הוא שאל בחיוך.
נשקתי לכף ידו, חוגרת והוא מתניע.
"היילי, איך היה לך?" הסתובבתי לאחור לרגע, רואה שהיילי מרוחה על המושבים האחוריים, ישנה.
"היא כנראה התעייפה." חייכתי, חוזרת לשבת.
הוא הנהן, "היא אכלה מספיק עוגיות לכל ימות חייה." הוא חייך.
צחקקתי, "שיהיה לה טעים." ליטפתי את ידו, משלבת את אצבעותיי באצבעותיו ואת ידי השנייה מעל, עושה סנדוויץ' מכף ידו.
הוא בחן לרגע את ידינו ואז יצא מהחנייה.
הוא לחץ את כף ידי, מחייך לעצמו.
"הראל התקשר אליך?" שאלתי.
הוא הנהן, "הוא רוצה שנקח אותו." הוא נשק לכף ידי.
חייכתי, "הוא אמר לי, אמרתי לו לדבר איתך." בחנתי את מבטו הממוקד בכביש.
"אמרתי לו שישן אצלנו היום, ונדבר על הכל." הוא המשיך.
"מצוין. היילי אוהבת אותו," הסתכלתי לרגע מהחלון.
"כן, יהיה לה טוב קצת לא להיות התינוקת שלנו." הוא חייך.
"כאילו היא מתלוננת על צומי," ליטפתי את שיערו.
הוא פרץ בצחוק, "אני מניח שאת צודקת, היא בהחלט נהנת להיות התינוקת שלנו." הוא חייך ברוגע.
"עד שאכניס בך את הילדים שלי, ואז היא תהיה אחות גדולה." הוא הוסיף.
הנהנתי, "ואשריץ לך תינוקות." ליטפתי את זקנו.
הוא חייך, "ממש כמו סוס ים. תשריצי לי בבקשה עשר תינוקות ממך." הוא נשק לידי.
גלגלתי את עיניי, "היית מת, מקסימום שניים." צבטתי את לחיו.
הוא חייך, קורץ לי.
"כמה שתרצי, אהובתי." הוא הבטיח.

"היי, גבר." אלעד נתן כיף להראל.
"תן לו חיבוק." הורתי לו.
שניהם בהו בי לרגע.
"מה אתם מסתכלים? תתחבקו." ציוותי.
הם התחבקו לאט, טופחים אחד לשני על הגב ואז מתנתקים.
גלגלתי את עיניי, מחבקת את הראל בחוזקה, הוא מחבק את מותניי ומרים אותי לרגע באוויר.
חייכתי, נושקת ללחיו.
בחודשים האחרונים התקרבנו מאוד, והראל היה כמו בן שני לי ולאלעד.
"אלעד, תכין צלחת עם ממתקים, וצלחת עם ירקות, ותכין לי שוקו, אני אקח את היילי למיטה." הרמתי את היילי על הידיים כשהיא התנדנדה על רגליה בעייפות.
"היא השתלטה על הבית." אלעד לחש בקול להראל.
גלגלתי את עיניי, הולכת לחדר של היילי ושומעת אותם צוחקים בקול.
חייכתי, שמחה שהם התחברו.
"הראל הוא אח שלי הגדול?" היילי שאלה.
"אנחנו לא יודעים עדיין, את רוצה שהוא יהיה?" שאלתי אותה.
היא הנהנה, "הוא חמודי!" היא אמרה בשמחה.
הנהנתי, "אני יכולה לאכול אותו, כמו את אבא." היא הצהירה.
צחקקתי, "גם אני." הסכמתי איתה, מכסה אותה בשמיכה ונושקת למצחה קלות.
יצאתי מהחדר, סוגרת מעט את הדלת של חדרה והולכת לסלון.
הבנים ישבו על הספה, הראל זורק באוויר כדורי סטיקלס קטנים ואלעד תופס אותם בפיו.
"אתה כל כך כישרוני." החמאתי, מתיישבת לידו.
הוא חייך אליי, פיו מלא בסטיקלס קטנים.
"איך אתה, הראל?" שאלתי בחיוך.
"פחדתי מאוד," הוא קיפל את רגליו לחיקו, רגליו יחפות.
"מה הם עשו?" אלעד שאל, יודע רק מה שהראל כתב בווצאפ.
שהם כעסו מאוד.
"הם כעסו, ואבא שלי נתן לי סטירה, אמא שלי אמרה לי ללכת ולא לחזור. לקחתי רק את התיק הזה וברחתי." הוא מחה את דמעותיו בידו.
התיישבתי לידו, מתרוממת על ברכיי, ומחבקת את גופו העליון.
הוא חיבק חזרה, מחבק את מותניי בחוזקה.
"נשמור עליך." הבטחתי, נושקת למצחו.
הוא חייך, "את כמעט בגיל שלי," הוא מחה את דמעותיו.
"תינוק," הוצאתי לו לשון.
אלעד פרץ בצחוק, ואחריו גם הראל.
התיישבתי ביניהם, משלבת את ידיי על חזהי בכעס.
"מי שמדברת, תינוקת." הראל ענה חזרה.
משחתי בשיערו והורדתי את ראשו לחיקי, משפשפת את שיערו בחוזקה.
הוא רק צחק חזק יותר, מניח את מרפקיו על ברכיי ואני משחררת אותו.
אלעד צחק גם כן בחוזקה, "רוצה גם?" איימתי.
"על מי את מאיימת, גמדה?" הוא צחק.
הראל מחה דמעות צחוק מעיניו.
"ממש עליך," נעמדתי על הספה, מצמידה את ראשו לחיקי, משפשפת את ראשו עם אגרופי.
הוא צחק, אוחז ביריכיי שלא אפול, מחבק אותן קרוב אליו ואני נופלת לחיקו.
"איך היה ביום האחרון בגן של היילי? היא בכתה?" הראל שאל.
התמקמתי בחיקו של אלעד, מעבירה את מבטי לפניו של אלעד, מתעניינת גם.
"היה בסדר, היא לא בכתה, אמרתי לה שאביב נשארת איתנו, והיא הייתה בסדר, חוץ מזה שהיה שם כל כך הרבה אוכל שהיא אפילו לא שמה לב שילדים אחרים בוכים." הוא חייך.
"אתה גידלת אותה ככה," ליטפתי את זקנו.
הוא הנהן בגאווה, "לאהוב אוכל." הוא נשק לצווארי.