תיק לא סגור

פרק 8

נ.מ אלעד
"מה את רוצה לאכול?" שאלתי אותה.
"אני לא בררנית," היא רק ענתה.
"אוקיי, פסטה?" הצעתי.
היא נענעה בראשה, "לא בא לי,"
הרמתי גבה, "שווארמה?" תהיתי.
היא נענעה בראשה, "אממ, סלט?" משכתי בכתפיי.
היא נענעה בראשה, "תגידי לי מה את רוצה, אביב." חיבקתי את מותנה, שלא תתקרר.
"פיצה?" היא הניחה יד אחת על זקני, מגרדת אותו.
עצרתי מלכת, "מה את עושה?" הורדתי את ידה מזקני.
היא צחקה, "זה מפריע לך?" היא תהתה.
נענעתי בראשי, "זה פשוט מוזר," משכתי בכתפיי.
היא צחקקה, מחזירה את ידה לזקני, מלטפת אותו, פורמת קשרים דמיוניים.
"פיצה זה אחלה," היא חייכה.
"את בררנית," משכתי בכתפיי.
"אני לא בררנית, אני אוכלת פיצה," היא צבטה את זרועי.
"ולא פסטה? או שווארמה?" ליטפתי את מותנה.
היא גלגלה את עיניה, "שתוק." היא סיננה.
חייכתי, "פיצה זה בסדר," השארנו את המכונית בחנייה והלכנו לפיצרייה.
"מגש אחד, מה את רוצה על הפיצה?" שאלתי אותה.
"פטריות," היא התרחקה ממני מעט, מסתכלת על הפיצרייה.
"חצי פטריות חצי זיתים," הגשתי כרטיס אשראי והקופאי לקח אותו, משלם ומחזיר לי, הכנסתי אותו חזרה לארנק.
"זיתים?" היא כמעט נחנקה.
"יש בעיה?" הרמתי גבה.
"איכ," היא גלגלה את עיניה.
חייכתי, "זיתים זה מצוין," חיבקתי את מותנה.
"יש לך טעם גרוע," היא משכה בכתפיה.
"את הטעם שלי," אמרתי ברצינות.
היא הסמיקה, "שתוק," היא סיננה במבוכה.
חייכתי בשביעות רצון.
היא דחפה את חזהי.
הפיצה הגיעה ולקחנו אותה, "איפה את רוצה לאכול?" ליטפתי קלות את מותנה באגודלי.
"בחוף," היא לקחה את המגש מידיי ואחזה בו בשניי ידיה.
"תני לי," ביקשתי.
"אני יכולה להרים בעצמי, למרות שאני מאוד חלשה," היא גלגלה את עיניה.
חייכתי, "אוקיי, נחש, תחזיקי את." רק עניתי והיא חייכה לשביעות רצונה.
"אני לא חושב שאת חלשה, דרך אגב." הוספתי.
היא הרימה גבה, "יופי, כי אני לא." היא השעינה את מרפקה על בטני התחתונה לרגע.
חייכתי, "זה אמור להכאיב לי?" תהיתי.
"שנייה," היא הכניסה בחוזקה את מרפקה בצד גופי.
פרצתי בצחוק, "אויש נו, אל תצחק, תבכה." היא אמרה בכעס, מתיישבת על ריבוע בטון באמצע החוף.
התיישבתי לידה, לוקח משולש אחד.
היא לקחה גם משולש.
"יש קטע כזה לנשים שהן אוכלות רק אם מישהו אוכל איתן, נכון?" שאלתי, נותן ביס גדול.
היא הנהנה, "אנחנו לא רוצות שאנשים יעברו ויראו שאנחנו אוכלות לבד ויחשבו שאנחנו שמנות," היא הסבירה.
הרמתי גבה, "גם את?" נתתי עוד ביס.
היא משכה בכתפיה, "לא אכפת לי מה אנשים חושבים עליי, אני אוכלת מה שאני רוצה, וכמה שאני רוצה, אני לא חושבת שאני שמנה, אני בסדר גמור," היא הרימה את ידיה באוויר, כאילו מראה לי את גופה היפהפה.
חייכתי, "את הרבה יותר מבסדר, אביב, את מהממת." התקרבתי אליה מעט.
היא הסמיקה, "תודה," השרוול מסתיר כמעט את כל ידה והיא מנסה להזיז אותו, הזזתי אותו בשבילה.
"את אוהבת בגדים גדולים?" שאלתי.
היא הנהנה, "של גברים," היא הסמיקה מעט, מעבירה את אצבעה על לחייה לרגע, מזיזה שיער לאחור.
"סוודרים וטרנינגים?" הרמתי גבה.
"יותר בכיוון של בוקסרים, חולצות גדולות," היא הסתירה את פניה בין ידיה במבוכה.
ליקקתי את שפתיי, "אל תובכי, זה חמוד. למה את אוהבת בוקסרים?" הכנסתי לפי את המשולש.
"הבד ממש נוח," היא משכה בכתפיה, מזיזה מעט את ידיה מפניה.
הרמתי גבה, "איך את יודעת? את הבוקסר של מי לבשת?" חיבקתי את מותנה ברכושנות.
היא צחקקה, "של אח שלי, קנאי." היא צבטה את זרועי.
"אני לא מקנא, אני רכושני." ליטפתי את מותנה, היא הסתובבה לכיווני, יושבת בשילוב רגליים.
"מה ההבדל?" היא הניחה יד אחת על יריכי.
"אתה מקנא למשהו שהוא לא שלך, אני רכושני למשהו ששלי." הסברתי.
"למשהו ששלך? אני לא שלך," היא דחפה את חזהי.
"רק אני יוצא איתך, לא אף אחד אחר..." עניתי ברכושנות.
"אוקיי, אלעד," היא גלגלה את עיניה.
חייכתי, "תשמיעי לי," ביקשתי.
היא צרחה בהתרגשות, צחקתי.
"אוקיי, תקשיב טוב." היא ביקשה, מוציאה את טלפונה מהכיס ולוקחת עוד משולש פיצה.
חייכתי, היא הפעילה שיר בספוטיפיי.
תופים נשמעו מהרמקול של הטלפון ורביד התחיל לשיר.
"שאלתי לשמו והוא ענה לי, אלעד!!!" אביב התחילה לשיר.
"יאוורדיקה איזה אחלה גבר, אלעד!" היא המשיכה.
צחקתי, מחבק את מותנה.
"חוזרים הביתה?" היא נעמדה, לקחתי עוד משולש והכנסתי את כולו לפי, לוקח עוד אחד ומהנהן.
"טעים לך?" היא ציחקקה, מלטפת את גרוני, בלעתי את הפיצה.
היא נשקה לגורגורת בצווארי.
"אמרתי לך כבר שאת מהממת?" תהיתי, מניח את המשולש על המגש, מניח את ידי על מותנה.
"כן, אפילו כמה פעמים," היא חייכה, מניחה את ידה על ידי, מנענעת מעט את ישבנה.
נשכתי את שפתי, מחייך.
"מצוין." סיננתי בלחש.
היא צחקקה, "אתה עושה הרבה סטוצים?" היא תהתה.
נענעתי בראשי, "אבל אתה עושה?" היא המשיכה לשאול.
"לא ממש, פעם הייתי, אבל כבר לא, בגלל הבעיות שיינה..." הסברתי.
היא הנהנה בהבנה, "מישהו ידוע עליהם?" היא ליטפה את זרועי.
"הרופא, אני חושב שהיילי מנחשת כי יש לי סיוטים, וג'ס..." משכתי בכתפיי.
"אני צריכה לקנא בג'ס? היא יפה? כמה זמן אתם מכירים?" היא שאלה, גבותיה מתכווצות בכעס.
חייכתי, "לא, מהממת שלי, ג'ס זה גבר, לא קוראים לו ג'סיקה, קוראים לו ג'ספר." הנחתי אצבע אחת על מצחה והיא נרגעה מעט.
"אה, מביך," היא הסמיקה.
"זה חמוד שאת מקנאה," רק אמרתי.
היא גלגלה את עיניה, "אני לא מקנאה, אני רכושנית," היא ענתה במילותיי.
חייכתי, "אוקיי, אני שלך?" שאלתי.
היא הנהנה, "נראה לי, אם אני שלך, אתה שלי," היא משכה בכתפיה.
"מקובל עליי." שיחררתי את מותנה.
"מצוין," היא התקרבה אליי מעט, עומדת על קצות רגליה ובכל זאת מגיעה בקושי לצווארי.
מניחה את שניי ידיה על כתפיי החזקות.
חייכתי, "אתה כל כל גבוה, לעזאזל." היא סיננה.
טפסתי את מותניה והרמתי אותה באוויר.
"לא, לא, תוריד אותי!" היא אחזה בחוזקה בזרועותיי.
"תשימי את הרגליים שלך מסביבי," ביקשתי.
"לא, תוריד אותי." היא אחזה בחוזקה בזרועותיי.
הורדתי אותה חזרה לאדמה.
"למה לא?" הרמתי גבה.
"יש לך פחד גבהים או משהו?" המשכתי לשאול.
היא גלגלה את עיניה, "לא, אני פשוט לא בקטע של זה," היא משכה בכתפיה.
"קטע של מה?" התכופפתי מעט לגובהה.
"קטע של, רגליים מסביב למותניים, שהגבר ממש גבוה, האישה זנותית כזאת. אני לא בקטע," היא נשכה את שפתה.
"אביב, אין שום קטע, את לא זנותית, ואני במקרה ממש גבוה," ליטפתי את סנטרה.
היא צחקקה, "רק במקרה?" היא דחפה מעט את חזהי.
"יש לי גנים טובים," משכתי בכתפיי, מחייך.
"את לא זנותית, פשוט זה נוח עם הרגליים..." המשכתי לאמר.
"אני שמחה שנוח לך, אבל זה גורם לי להרגיש זנותית ולא נעים לי," היא ליקקה את שפתיה ונשכתי את שפתיי.
"אוקיי, אז לא, אם נתפס לי הגב זאת אשמתך," הוספתי והתכופפתי אליה, ידי על עצם לסתה.
היא צחקקה, "ואם נתפס לי הצוואר זאת אשמתך, למה אתה כל כך גבוה?" היא שאלה בכעס מעוסה.
"כדאי שיהיה לבנות זנותיות נוח לעלות לי על המותניים," משכתי בכתפיי.
היא צחקקה, "נשמע כיף," היא ליטפה את חזהי.
"את תמיד יכולה לנסות," התקרבתי לפניה, מלטף את שפתיה באצבעי, בולע את רוקי, עיניי עוקבות אחר הנשיפות שהיא מוציאה מפיה.