תיק לא סגור

פרק 10

נ.מ אלעד
היא הייתה כל כך חמודה.
רציתי כל כך לתת לה את האהבה שלי אבל לא הייתה לי אפשרות כזאת.
זה כל כך קשה להתנזר, לעזאזל.
הנחתי יד אחת על יריכה, היא הזיזה אותי.
נשכתי את שפתי, מתאפק לא לתפוס את הרגל שלה ולרדת לה, באמצע הנסיעה.
"אביב, דברי איתי," ביקשתי.
"אתה חושב שלא יכלתי לנצח?" היא שאלה בכעס.
הרמתי גבה, "מה? לא, פחדתי שהוא יאבד את כל האגו הגדול שלו בגללך. יש לך לשון כל כך חדה שתהרוג אנשים, וכוח הרצון שלך כל כך גדול שתהרגי אנשים פיזית אם תרצי. לא פחדתי אלייך, אהובתי, פחדתי עליו." חייכתי אליה.
היא נשמה עמוק, נרגעת מעט.
"באמת?" היא שאלה בחוסר ביטחון.
"לגמרי!" תפסתי את ירכה.
"תשחרר לי את הרגל." היא אמרה בכעס, משחררת את ידי מרגלה.
"למה לא?" שאלתי בעדינות.
"ככה." היא הסתכלה מחוץ לחלון.
"אותה סיבה שאת לא רוצה להיות על המותניים שלי?" שאלתי בהיסוס.
"גם," היא רק ענתה.
ליקקתי את שפתיי, "את רוצה לספר לי?" הצעתי.
היא נענעתה בראשה, "אולי, מתישהו אחר..." היא קיפלה את ברכיה אליה, מחבקת את עצמה.
"אביב, אל תסגרי לי, תשארי איתי," אידקתי את לסתי לרגע.
"אני בסדר, רק עייפה." היא אמרה.
"אפשר לדבר?" שאלתי.
היא הנהנה קלות, "תדבר," היא לחשה.
"אוקיי, לדבר שטויות?" הצעתי.
היא צחקקה, "אתה מוזר, תגיד מה שאתה רוצה," היא ליטפה את רגלה.
שמחתי שגרמתי לה לחייך.
"את יודעת שאני מאוד אוהב את החיוך שלך? יש לך חיוך כל כך יפה, בגלל שאת כנה עם הרגשות שלך אז כשאת מחייכת זה הכי אמיתי ויפה בעולם, קצת כמו חיוך של ילד..." הרהרתי.
היא הסמיקה, "הרגע קראת לי ילדה?" היא הניחה את ידה על זרועי.
"לא, רק השוויתי. זה מדהים ששמרת על הכנות הזאת, את מבינה? אני מחמיא לך." הסברתי לה.
היא צחקה, "וואו, תודה על הארה," היא מחתה דמעות צחוק מעיניה.
חייכתי, "אני לא בטוח אם אני אוהב שאת בוכה מצחוק או לא," הרמתי גבה.
"אויש נו, אתה צריך להיות גאה," היא חבטה בחזהי קלות.
"בסדר, אז אני גאה שאת בוכה ממני. זה נשמע מזעזע, אני אפסיק." נאנחתי.
היא צחקה, "כדאי."
היא חזרה לחבק את רגליה.
"אנחנו בסדר?" שאלתי בהיסוס.
היא הנהנה, "נראה לי," היא חייכה אליי.
הטלפון שלה התחיל לצלצל, היא ענתה, "היי, כן, סליחה שלא עידכנתי, אני עם אלעד..." היא אמרה ואז חיכתה מעט כשהצד השני דיבר, "הוא מסיע אותי," היא הנהנה לעצמה, "אוקיי, לילה טוב." היא חייכה וניתקה.
"גפן?" הרמתי גבה.
"רון, היא רצתה לנעול את הדלת ואז ראתה שאני לא בבית," היא הסבירה.
הנהנתי בהבנה.
"אה, סיפרתי לאמא שלי אליך..." היא עצרה לרגע, "סליחה, זה מוקדם מדי? לא הייתי צריכה? אני מקווה שזה לא-"
"היי, אביב, הכל בסדר, זה בסדר גמור שאמרת לה, אני סיפרתי לאחים שלי, אוקיי?" חייכתי, "אני שמח שגם את סיפרת," הוספתי.
היא הסמיקה, מהנהנת קלות.
"אוקיי, אז סיפרתי לה והיא הזמינה אותך לשבת, אם תרצה," היא נשכה את שפתה, בוחנת אותי לרגע.
הנהנתי, "אוקיי, מה עם היילי?" שאלתי בהיסוס.
"אני מצטער, זה דפוק לפעמים," פרעתי את שיערי, לעזאזל.
"לא, אני אוהבת מאוד את היילי, אלעד, שום דבר לא דפוק." היא הניחה את ידה על זרועי.
"ההורים שלי ישמחו אם היא תבוא גם," היא אמרה בחיוך.
"אני מצטער, היא הייתה-"
"אלעד. שתוק. היילי מדהימה, שום טעות, אני אוהבת אותה, אוקיי? ואני לא יודעת אם אנחנו כבר במקום הזה, אבל אני מוכנה להיות אמא שלה." היא אמרה בביטחון.
הסתכלתי עליה, פי פעור מעט.
"סליחה, זה היה מוגזם?" היא הסמיקה.
נענעתי בראשי, "לא, זה היה... מושלם." דמעות עלו בעיניי.
היא חייכה, "אתה כזה גברי!" היא צעקה בהתרגשות.
חייכתי, "שתקי, אישה." סיננתי, מוחה את דמעותיי בכף ידי.
"אתה יכול לעצור בתחנת דלק, רגע?" היא ביקשה.
נכנסתי לתחנת דלק, חונה בצד.
"קרה משהו?" שאלתי בדאגה.
היא נענעתה בראשה, מנתקת את החגורה ומסתובבת לכיווני, "אוקיי, אלעד," היא התחילה.
"תנתק את החגורה, תשב מולי," היא הורתה.
ניתקתי את החגורה והפנתי את גופי אליה.
היא חייכה, "אתה כל כך גדול בתוך המכונית," היא צחקה.
חייכתי, "את אוהבת את זה?" שאלתי בהיסוס.
היא הנהנה, "אני אוהבת כל דבר בך," היא פלטה.
הרמתי גבה.
היא הסמיקה, "בכל מקרה. אני אוהבת את היילי, וההורים שלי באמת ישמחו אם היא תצטרף אלינו, ואני גם אשמח, וזה בסדר גמור שאתה אבא שלה, ושאנחנו איתה, כי זה חשוב," היא נשמה עמוק.
דמעות חדשות התווצרו בעיניי, "תפסיקי לגרום לי לבכות," סיננתי, מוחה את דמעותיי עם אגרופי.
"אתה ממש גברי, אל תדאג." היא ליטפה את שיערי.
"אני יודע, תראי איזה שרירים יש לי, אני לא פוחד מכמה דמעות," קולי יצא צרוד.
היא צחקקה, "אוקיי, פנדה." היא התקרבה אליי מעט, מנסה לחבק אותי.
זה היה מוזר.
"אני אקח אותך הביתה ואז תחבקי אותי כמה שאת רוצה, בסדר?" נשקתי לראשה.
היא צחקה, מהנהנת.
"אתה אמרת שאתה לא אוהב חיבוקים, לא?" היא שאלה בהיסוס.
הנהנתי, "אתה לא אוהב?" היא המשיכה לשאול.
הנהנתי, "אני לא אוהב." חייכתי אליה.
"אז...?" היא הרימה גבה.
"אני אוהב את החיבוקים שלך." קרצתי לה.
היא הסמיקה עד קצות האוזניים.
חייכתי בשביעות רצון.
"שתוק." היא סיננה, חוזרת לחגור ובוהה בנוף מהחלון.
חגרתי גם כן, חוזר לכביש.
"את פוחדת מהחושך?" שאלתי.
היא נענעתה בראשה, "אני לא פוחדת מהחושך, אני פוחדת מהאנשים שמסתתרים בחושך." היא הורידה את מבטה מהחלון.
הושטתי לה את ידי בלי לגעת בה, נותן לה את האפשרות.
"לא תצטרכי לפחד יותר, אני שומר עלייך." נשקתי לכף ידה כשהיא אחזה בידי.
היא חייכה, "אתה מקסים." היא שיחררה את ידה מאחיזתי ופרעה את שיערי.
הזעפתי את פניי אליה, "תזהרי, ילדה." תפסתי את לחייה בשניי אצבעות.
היא פערה את פיה.
חייכתי, היא מלמלה משהו.
צחקתי, משחרר את לחייה.
"אתה ברצינות אדיוט." היא אמרה בכעס.
חייכתי בשביעות רצון.
נכנסתי לחנייה מתחת לבניין דירות.
"הגענו." ניתקתי את החגורה שלי, היא התכוונה לפתוח את דלתה ומיהרתי לסגור אותה, יוצא מהמכונית ורץ לצד השני, פותח בשבילה את הדלת, "בבקשה, גברתי." הושטתי את ידי.
היא צחקה, "תודה לך, אדיוט." היא יצאה מהמכונית והצמידה את שפתינו.
סגרתי את הדלת מאחוריה והשענתי אותה על המכונית, נושך את שפתה.
היא גנחה קלות, "תגעי בי עם הידיים שלך," התחננתי, מניח את ידיה על חזהי.
היא חייכה לנשיקה, מעבירה את ידיה על שריריי חזהי, תשוקה ממלאת את כל ההגיון בראשנו.
היא פרעה את שיערי, "לעזאזל, תתכופף." היא סיננה, עומדת על קצות אצבעותיה, מושכת אותי מטה ואני יורד לברכיים, מגיע לקצת מעל הטבור שלה.
היא התכופפה מעט, אוחזת בשיערי עם שניי ידיה, מעבירה את ידיה בכל מקום בגופי, על סנטרי, על חזהי, על זרועותיי, ברכה משתפשף באיבר מיני ואני גונח לנשיקה.
היא נשכה את שפתי, ניסיתי להעמד, היא דחפה אותי חזרה על הרצפה.
ברכיי כאבו מהרצפה הקשה, עטפתי את מותניה בזרועותיי, מקרב אותה אליי.
אורות של מכונית סינוורו אותנו והתרחקנו זה מזו.
היא החביאה אותי מאחוריה כשאני ממשיך לשבת על הרצפה, ניסיתי לסדר את איבר מיני במכנסיים, ואת חולצתי, ואת שיערי.
היא הסתובבה לכיוון האורות, גבה לכיווני, ידיה מאחוריי הגב, אוחזות בחולצה שלי.
ניסיתי לשחרר אותה, אך אחיזתה רק התחזקה.
"תני לי לקום," סיננתי בלחש.
"תהיה בשקט, בחור חתיך." היא הניחה יד אחת על פי, נהמתי בשקט.
"אביב!" מישהי קראה.
"גל! היי, אומייגאד, מלא זמן לא ראיתי אותך," אביב קראה חזרה.
סידרתי את חולצתי במכנסיי, מארגן את שיערי בשנית ואת מכנסיי, נעמד מאחוריי אביב.
היא בדקה אותי לרגע, בודקת שאני לא מריח סקס.
חייכתי אליה, נצמד למותנה, "תכירי, זה בן הזוג שלי, אלעד." אביב הציגה אותי.
חייכתי, "שלום," שלחתי את ידי ללחיצת ידיים.
היא לחצה את ידי, מחייכת בחזרה.
"את עולה למעלה?" גל שאלה.
אביב הנהנה, "עוד דקה, תעלי בלעדיי." היא ביקשה, גל הנהנה, מנופפת קלות לביי והלכה.
"היא איתך בדירה?" שאלתי בסקרנות.
היא נענעתה בראשה, "לא, שכנה." היא חייכה אליי.
הרמתי גבה, "תתן לי חיבוק," היא פרסה את ידיה באוויר.
עטפתי אותה בזרועותיי, מרים אותה באוויר.
היא צחקקה, עוטפת את צווארי עם ידיה, מנשקת אותי בעדינות.
"אתה כל כך חמוד." היא נשקה ללחיי.
התרחקתי מעט, "את מוזרה," הנחתי אותה חזרה על הכביש.
היא צחקה, "אני המוזרה שלך." היא קרצה לי.
צחקתי, "ואני המוזר שלך." הצהרתי בגאווה, חוזר לחבק אותה בחוזקה.