תיק לא סגור

פרק 5

נ.מ אביב.
נכנסתי לדירה הקטנה.
"אני מכינה פסטה, את רוצה, אביב?" גפן שאלה, עומדת ליד הכיריים.
הנהנתי, "בטח, כן." חייכתי אליה.
הלכתי לחדר, מניחה את התיק הקטן שלי על הרצפה ומחברת את הטלפון למטען, חוזרת למטבח.
"למה לקח לך יותר זמן מהרגיל?" היא שאלה בהיסח הדעת.
"אה, אוקיי. נכון יש את השיר 'אלעד' של רבידי?" שאלתי אותה.
היא הנהנה, "איך זה קשור?" היא בחנה אותי לרגע.
"רגע, אז פגשתי מישהו שקוראים לו אלעד!" אמרתי בהתרגשות.
היא הרימה גבה, "אביב, יש הרבה אנשים שקוראים להם ככה, למה את מתרגשת?" היא צחקקה.
גלגלתי את עיניי, "הוא גם חתיך. זאת אומרת, יפה." אמרתי, מתקנת את עצמי.
"יפה? מי זה?" היא שאלה.
"את יוצאת עם מישהו?" היא חבטה קלות בישבני וקפצתי.
"לא, הוא אבא של אחת מהילדות מהגן..." אמרתי.
"אז למה הגעת מאוחר?" היא המשיכה לשאול.
"בגלל שהוא הזמין אותי לאכול איתם ארוחת צהריים, הוא מאוד נחמד." חייכתי לעצמי.
היא הרימה גבה.
"אביב, בטח יש לו אישה, אל תדלקי על מישהו שאין לך סיכוי איתו, חוץ מזה שהגיל שלו כנראה כפול משלך." היא חבטה באחוריי ראשי קלות.
הזעפתי את פניי, "אני לא נדלקת על אף אחד. ואני לא חושבת שיש לו אישה, היילי אמרה שאין לה אמא," הרמתי גבה, מתעניינת.
היא משכה בכתפיה.
היא כיבתה את הכיריים ומזגה למסננת.
"איפה רון?" שאלתי בהיסח הדעת, גונבת פסטה אחת מהמסננת.
"אביב, תחכי." היא חבטה בידי.
צחקקתי, "היא עדיין בעבודה, היא תאכל שם." היא אמרה, מביאה צלחות ומגישה לי.
התיישבתי באי, שואבת לתוך פי את הפסטה.
"מה אכלתם?" היא שאלה.
"שווארמה," המשכתי לאכול.
"ואת עדיין רעבה?" היא הרימה גבה.
"פשוט הפסטה שלך טעימה כל כך~" גנחתי בהנאה.
היא פרצה בצחוק.
חייכתי, "אני מקווה שלא אכלת ככה כשאכלת איתם, הם בטח עשירים..." היא אמרה.
נענעתי בראשי, "כמובן שכן, בחור, לא משנה כמה הוא חתיך, אני אמשיך לאכול איך שאני רוצה." אמרתי בכעס.
היא גלגלה את עיניה, צוחקת.
"בכל מקרה, קוראים לו אלעד לורן, את מכירה?" שאלתי בהיסח הדעת.
"לורן? את רצינית?" היא שאלה, פיה פעור.
הנהנתי, מרימה גבה.
"הוא בוס של משרד עורכי דין, ענקית! בין האנשים העשירים במדינה!" היא אמרה בכעס.
פערתי את פי, "מה?!" צעקתי, נעמדת.
"איזו סתומה, כן." היא נאנחה.
הסמקתי, "אלוהים, עכשיו אני מובכת כל כך, התנהגתי די גרוע," החבאתי את פניי בידיי במבוכה.
היא פרצה בצחוק.
"סתומה." היא המשיכה לאכול.
נאנחתי, חוזרת לאכול.
הטלפון שלי התחיל להשמיע את 'כל הזמן הזה' של רביד פלוטניק והרתיע על שיחה נכנסת.
הלכתי לחדר, לקחת אותו.
מספר חסוי.
עניתי, "שלחתי לך הודעה ולא ענית, אז רציתי רק לבדוק שאת בסדר והגעת לבית," קולו העמוק נשמע, ולחיי התלהטו במבוכה.
"כן, אני בבית. אתם גם?" שאלתי חזרה.
"כן, הגענו. היילי עוד מעט הולכת לישון." הוא הוסיף.
הייתה שתיקה מביכה.
"גיליתי שאתה מפורסם..." אמרתי.
"מפורסם? זאת הגדרה מיוחדת למה שאני," הוא גיחך.
הסמקתי, "הבנת למה התכוונתי," אמרתי בכעס.
"אביב! את באה כבר?" גפן צעקה מהסלון.
"כן, שנייה!. אני צריכה לסגור," לחשתי לטלפון.
"אוקיי, אממ, לילה טוב?" הוא שאל בחוסר ביטחון.
צחקקתי, "רק 18:34, אבל בטח, לילה טוב." אמרתי חזרה, חיוך עדיין על פניי.
"אל תלכי לישון מאוחר, ילדה." הוא הוסיף בכעס מעוסה, קולו עמוק.
"טוב, אבא." צחקקתי.
הוא צחק בקול, "ילדה טובה." הוא המשיך לצחוק.
הסמקתי, "אביב! תפסיקי לדבר עם ה'אלעד!' הזה, ובואי לאכול!" גפן המשיכה.
הסמקתי באחת, "ה'אלעד' הזה?" אלעד שאל בכעס מעוסה.
"סיפרתי לה שקוראים לך אלעד," הסברתי במבוכה.
"בגלל השיר?" הוא שאל.
"כן, זה באמת שיר מצוין." טענתי.
הוא צחק, "בסדר, תשמיעי לי אותו פעם," הוא רק אמר, קולו מעט מהוסס.
"אשמיע לך. למה שניפגש שוב?" המשכתי לשאול.
"אני לא יודע, בגן של היילי?" הוא הציע.
"כן, אולי." צחקקתי.
"אביב, תדברי מחר עם אלעד. בואי לאכול, רון פה," גפן נכנסה לחדרי בכעס.
צחקקתי, "מי זה רון?" נימת קנאה נכנסה לטונו של אלעד.
גפן פערה את פיה קלות, "אלוהים, חשבתי שצחקת איתי." היא לחשה.
צחקקתי, "זאת חברה, שותפה לדירה. לילה טוב, אלעד." לחשתי לטלפון.
"לילה טוב, אביב." הוא ענה חזרה.
"אל תלכי לישון מאוחר מדי," הוא הוסיף.
גלגלתי את עיניי, חיוך עדיין על פניי, "בסדר, בסדר." סיננתי.
"יופי." הוא רק אמר.
שתקנו לרגע.
גפן הרימה גבה.
"טוב, ביי." רציתי לדבר איתו עוד קצת, "ביי." הוא ענה חזרה וגם כן, לא ניתק.
גפן גלגלה את עיניה ויצאה מהחדר.
"איזה סגנון שירים אתה שומע?" שאלתי, לא מנתקת.
הוא פרץ בצחוק, "לכי לאכול ולישון, אביב." הוא אמר בכעס מעוסה, מנסה לבלוע את צחוקו העמוק.
"אכלתם כבר ארוחת ערב?" שאלתי.
"כן, היילי לארוחת ערב אוכלת מללפון וגבינה, זה קל." הוא אמר.
"ואתה?" שאלתי בהתעניינות.
"אני אוכל איתה לפעמים, לרוב אני לא..." הוא בלע את רוקו בקול.
"למה לא?" שאלתי.
"זה לא בריא לאכול אחרי 21:00," הוא ניסה לתרץ.
"השעה עכשיו 19:13," הרמתי גבה.
"אני צריך לנתק, אביב, לילה טוב." הוא ניתק.
מה זה היה?
הוא פשוט ברח?
לעזאזל.