תיק לא סגור

פרק 7

נ.מ אביב.
הייתי עייפה מבכי, ישבתי על המדרכה המלוכלכת, דמעות ממשיכות לזרום על לחיי.
פחדתי כל כך.
הוא עצר במכונית אדומה מולי, יוצא מהרכב, הוא לבש ג'ינס שחור חלק וחולצת טריקו לבנה, ג'קט שחור חם חיבק את גופו, שיערו פרוע ביופי שרק שלו.
הוא התיישב לידי, שותק.
"חשבתי שאתה מת," לחשתי.
"אני יודע, אני מצטער, ישנתי וחבר שלי ניצל את זה," הוא אמר, קולו צרוד.
"אתה בסדר?" רק שאלתי.
הוא הנהן, "אני בסדר." הוא נעמד, עוזר לי לקום ומכניס אותי למכונית.
"בואי נלך לאן-שהו," הוא אמר בעדינות.
"אני רוצה לצאת איתך, אני רוצה יותר מזה, אני רוצה שתהיה בן-הזוג שלי." אמרתי בביטחון, הבטן שלי מתהפכת.
"אני..." הוא התחיל לאמר.
פחדתי לשמוע, "אני גם." הוא רק אמר, והתניע, נוהג לאן-שהו.
ידו הייתה מעט פתוחה על משענת היד, כאילו מחכה שהאחוז בה.
הנחתי אצבע אחת על כריות ידו, בודקת מה הוא יעשה.
הוא חייך, לא מזיז את ידו.
הנחתי עוד אחת וידו מעט התכווצה ברצון לתפוס את ידי אך הוא עצר אותה.
הצמדתי את כל כף ידי אל ידו והוא אחז בה בחוזקה ואז הרפה מעט, לא רוצה להכאיב לי.
"הולכים לדייט?" שאלתי בהיסוס.
"אנחנו הולכים לדייט?" הוא הביט בי לרגע ואז חזר להביט בכביש.
"נראה לי," חייכתי, מושכת בכתפיי.
"אז אנחנו הולכים לדייט." הוא רק אמר.
"לאן הולכים?" שאלתי.
"לדייט," הוא חייך.
יצאנו מירושלים, "אתה חוטף אותי?" שאלתי בחיוך.
"לא, אני לוקח אותך לדייט, איתי." הוא חייך לעצמו.
צחקקתי, "אתה מתרגש?" שאלתי.
הוא הנהן קלות, "כמובן, אני לוקח אותך לדייט, אמרת שהרבה רוצים לקחת אותך לדייט, אבל רק אני לוקח אותך לדייט." הוא הסביר.
צחקקתי, "אתה ממש רומנטי, אבל שוביניסט, איך זה עובד ביחד?" תהיתי.
"אני לא שוביניסט, אני פשוט קצת זקן," הוא הסביר.
"בן כמה אתה?" שאלתי בחשדנות.
"26, ואת?" הוא שאל חזרה.
"20, אתה גדול ממני ב6 שנים." חישבתי.
"זה מפריע לך?" הוא שאל בהיסוס.
נענעתי בראשי, "לא, לך?" שאלתי חזרה.
הוא נענע בראשו.
"מתי מגיעים?" שאלתי, סקרנית.
הוא חייך, "את ילדה. עוד... שעה בערך," הוא אמר.
"זה בסדר? יש לך משהו?" הוא שאל בחשש.
נענעתי בראשי, "זה בסדר."
"את יכולה להרגע, אני בסדר." הוא ליטף את גב כף ידי.
השענתי את ראשי על החלון ועצמתי את עיניי.

פקחתי את עיניי ברוגע, ראשי היה שעון על משהו קשיח ורך בו"ז, הרמתי את ראשי, התנגשתי במבטו החזק של אלעד.
נבהלתי, "איך ישנת?" הוא שאל בחיוך.
"ישנתי עליך? אני מצטערת," אמרתי במבוכה.
הוא חייך, "זה בסדר. הגענו, בואי." הוא פתח את הדלת שלו ויצא, רץ לצד שלי ופתח בשבילי את הדלת, מושיט לי את ידו ואני אוחזת בה, יוצאת מהמכונית היקרה.
השמש השוקעת סינוורה אותי לרגע והנחתי את ידי על עיניי.
"אנחנו בים? אומייגאד." אמרתי בהתרגשות כששמתי לב לכל הכחול.
הוא חייך, "את אוהבת את הים?" הוא שאל, מניח את ידי בקיפול זרועו, מתקרבים לחוף.
הנהנתי, "מאוד." חייכתי, מחבקת את זרועו כשרוח קרה נשבה עליי.
הוא הוריד את ג'קטו והושיט לי, הכנסתי את ידיי לשרוולים.
הוא סגר כמעט עד החזה את הריץ' רץ' והחזיר את ידי לקיפול זרועו.
חייכתי לעצמי.
התיישבנו על החוף, שילבתי את רגליי זו בזו, והוא קיפל רגל אחת.
"אוקיי, אממ, דייט ראשון, אני לא מכירה אותך בכלל, תספר לי," ביקשתי.
הוא חייך, "אני אלעד לורן, בן 26, יש לי ילדה בת 6, מה עוד?" הוא שאל.
צחקקתי, "מה הצבע האהוב עליך? מה המקום האהוב עליך? מה האוכל האהוב עליך?" שאלתי אותו.
הוא חייך, "אין לי צבע אהוב... אני הכי אוהב להיות ב... אני חושב, פשוט עם אנשים שאני אוהב, אלו המקומות האהובים שלי. ומאכל אהוב... אולי שווארמה, משהו משביע," הוא משך בכתפיו.
"יש לך משהו נגד אוכל?" שאלתי בהיסוס.
הוא שתק, בולע את רוקו.
"אתה לא חייב-"
"אני סובל מהפרעות אכילה, מגיל ההתבגרות, אני חושב, גדלתי בבית של בחורים מאוד גדולים ואני הייתי מאוד קטן, ותמיד אמרו לי שאני קטן, אז כשהתחלתי לגדול, נשארתי קטן..." הוא ניסה להסביר.
"פחדתי שאנשים יצחקו עליי שאני גדלתי...
התרגלתי לצחוק שאני קטן ופחדתי מהשינוי," הוא המשיך.
"זה מוזר, אבל הייתי קטן, וזה פשוט קרה... ואז נכנסתי לזה עמוק, ולא יכלתי להפסיק, זאת הייתה התמכרות, לא לאכול, גם לא היה לי צורך לאכול, לא הייתי רעב," הוא ליקק את שפתיו, נושך אותן.
"ועכשיו?" שאלתי, קולי מעט צרוד מדמעות.
הוא בחן אותי לרגע, "אל תרחמי עליי," הוא הזהיר.
חייכתי חיוך קטן, "אני לא, אני פשוט מצטערת שהיית צריך לעבור את זה..." מחיתי את דמעותיי ואז הנחתי את ידי פרוסה על יריכי.
הוא בהה לרגע בידי, "את לא נגעלת?" הוא תהה.
חייכתי, "ממש לא." הרמתי את ידי לכיוונו, הוא אחז בה, מרים גבה בחשדנות.
"אני משתדל לאכול, ואני מתאמן הרבה, אז אני עובד על הגוף שלי...
יש לי בעיות שיינה, אבל זה קשור לעבודה, אני חושב, אני משתדל לשמור על היילי, שלא יהיו לה הפרעות אכילה, אבל אני לא בטוח שאני מצליח, אז כן..." הוא ליקק את שפתיו.
הנחתי את ראשי על זרועו.
"אני חושבת שאתה אבא טוב," צבטתי את זרועו.
הוא הרים גבה, "ככה את מביעה אהבה?" הוא חייך.
גלגלתי את עיניי, "אתה קולט מהר, כן." צחקקתי.
"אוי ואבוי, אני יכול לחשוב מחדש על לצאת איתך?" הוא ניסה לבלוע חיוך.
גלגלתי את עיניי, "לך ת'זדיין." סיננתי, פורצת בצחוק.
"את ממש ילדה," הוא חיבק את עורפי.
"זקן." חבטתי בצלעותיו.
הוא צחק, "אני גדול ממך רק ב6 שנים, אל תהפכי אותי לפדופיל," הוא אחז בשניי ידיי ואיכשהו הגעתי לבין רגליו, הוא חיבק את זרועותיי לצד גופי ולא נתן לי לזוז.
נאבקתי בידיו, הוא צחק, "לא תצליחי, אני חזק," הוא עשה שריר בזרועו.
"וואו, אתה כל כך יפה~" נשענתי קלות על חזהו.
"לעזאזל איתך," הוא סינן.
"אל תדאג, יש בך איזהשהו סקסיות נסתרת." משכתי בכתפיי.
הוא נשך את שפתיו, מגלגל את עיניו בכעס.
"אלוהים, אני אתן לך הכל, רק אל תהרוג אותי, אדון עורך הדין הטוב בעולם." ניסיתי לשחרר את זרועותיי בשנית והוא חיזק את אחיזתו.
"חנפנית," הוא חייך, מחפר את פניו בכתפי.
"אני פשוט יודעת להשתמש בפה שלי," משכתי בכתפיי והוא הרים את פניו.
"תשתמשי בפה שלך בשביל דברים אחרים, בבקשה." הוא קרץ לי.
"איכ, איש זקן קרץ לי הרגע!" ניסיתי שוב לדחוף אותו ממני.
הוא פרץ בצחוק, "רוצה סוכריה, ילדה?" הוא שיחרר את זרועותי, לא התרחקתי.
"איכ, לא." הנחתי את כף ידי על זקנו הכהה.
"קחי," הוא הכניס את ידו לכיס והוציא סוכרית זכוכית.
פערתי את פי, "אתה מסתובב עם סוכריה בכיס?" שאלתי בהלם.
הוא משך בכתפיו, "אני שומר בשביל שיהיה לי במה לשחד את היילי," הוא חייך.
"אלוהים, אתה מזעזע." לקחתי את הסוכריה, פותחת אותה ומכניסה לפי, מוצצת אותה.
"זה מנטה?" שאלתי כשהטעם הפיץ את כל פי.
הוא הנהן, "זה הטעם האהוב על היילי," הוא חייך בוהה בירח.
"מה הטעם האהוב עליך?" שאלתי.
"אני אוהב מנטה עדין," הוא קרץ לי.
"למה קרצת? זאת רמיזה? אני תמימה? מה לא הבנתי?" פערתי את פי.
הוא צחק, "לא רמזתי כלום, בסה"כ קרצתי, אסור לקרוץ?" הוא שאל בכעס מעוסה.
הנהנתי, "אם אתה לא רומז על כלום, אז לא. אתה כל כך זקן," גלגלתי את עיניי.
הוא חייך, "אוקיי, אביב. תורך לספר לי על חייך," הוא זז קצת, יושב בזווית טובה יותר בשביל לראות את פניי, נשען על כפות ידיו.
חייכתי, "אוקיי, אני אביב, בת 20, אין לי ילדים, האמת שאני בתולה...
זה היה מוקדם מדי לאמר? זה מוזר?" נבהלתי.
"לא, הכל בסדר. את פוחדת?" הוא שאל בהתעניינות.
"פוחדת ממה?" הרמתי גבה בחוסר הבנה.
"מסקס," הוא חייך.
"אה, לא, פשוט אני לא עושה סקס, אני עושה אהבה, אז קצת קשה למצוא בחור בשביל זה, כל העניין של התחייבות, אמון, ביטחון, משפחה... חתונה..." גלגלתי את עיניי.
הוא הרים גבה, "אז אני שמח להכריז שאני פה לשם האהבה." הוא חייך אליי.
"אני חושבת שאני אוהבת שאתה עושה את זה," לחשתי.
"עושה מה?" הוא בחן את מבטי.
"מחייך," צחקקתי.
"אני שמח שאת אוהבת את זה, כי אני עושה את זה הרבה איתך." הוא פלירטט.
"אווו, חמוד." ליטפתי את זקנו.
הוא צחק, אוחז בידי, מוריד אותה מפניו.
"הזקן שלך ממש רך, מה אתה שם בו?" תהיתי, מחזירה את ידי לזקנו, פורעת לו אותו.
הוא חייך, "מה שהעוזרת קונה... תשאלי אותה," הוא חיכך את זקנו בלחיי.
חייכתי, "מה ארוך ושעיר?" שאלתי בחוסר טאקט.
הוא חייך, דוקר את לחיי עם זקנו.
"זקן," הורדתי את ידי מזקנו והוא החזיר אותה, מתחכך בה.
"אוקיי, ומה ארוך, גדול ומביא ילדים?" המשכתי לשאול.
"את כזאת ילדה. זין." הוא גלגל את עיניו.
פערתי את פי, "מה? לא! אוטובוס!" חבטתי קלות בסנטרו.
הוא צחק, "כן, אבל גם זין." הוא משך בכתפיו.
"אתה גרוע." נעמדתי בכעס.
הוא הרים גבה, מחייך.
ניערתי עליו את החול שהיה עליי.
הוא נעמד גם כן, מנער את עצמו.
"חוזרים הביתה? את רוצה לאכול משהו?" הוא נזכר שצריך לאכול ארוחת ערב.
הנהנתי.
"מה עם היילי?" תהיתי.
"היא עם חבר שלי," הוא חיבק את מותני.