תיק לא סגור

פרק 22

נ.מ אביב
הערב ירד, ועדיין שוטטנו בעיר.
"אנחנו מחפשים משהו?" שאלתי, מחבקת את הג'קט החם של אלעד.
הם נענו בראשם, "סתם מסתובבים?" תהיתי.
הם הנהנו.
חייכתי, "אז בואו נכנס לאן שהוא, קפוא לי." ביקשתי.
"את רוצה עוד ג'קט?" אביתר הציע.
"לא, פשוט בואו נכנס." ביקשתי.
הם הנהנו, נכנסים למסעדה חמה.
מיד הפשרתי, נשארת עם הג'קט של אלעד.
התיישבנו בשולחן גדול, מלצר נעמד מולנו, "את כל הבשר שיש לכם בתפריט," אביתר ביקש בשביל כולם.
"יש כשרות?" שאלתי במבוכה.
המלצר הנהן, "מהדרין." הוא אמר בחיוך.
הנהנתי, "תודה רבה." חייכתי אליו.
"את רעבה?" אלעד שאל אותי.
"לא ממש, אני פשוט רוצה משהו חם," חייכתי אליו.
הוא הנהן, "אני עוד רגע חוזר, תשמרו לי בשר." הוא אמר ונעמד.
הרמתי גבה, "לבוא איתך?" שאלתי.
הוא נענע בראשו, "תשארי פה. תשמרו עליה." הוא יצא מהמסעדה.
"איזה גבר, הוא הלך להביא לך שוקו חם ומשהו קטן לאכול." אריאל אמר בחיוך.
"איך אתה יודע?" הופתעתי.
"אני גידלתי אותו, וזה מה שאני הייתי עושה." אריאל חייך, מושך בכתפיו.
"זה במקרה שכולכם מתחילים בא'?" שאלתי בחיוך.
הם נענעו בראשם, "ההורים שלנו חשבו שהם מצחיקים." אביתר אמר בחיוך.
"בן כמה היית כשאלעד נולד?" שאלתי אותו.
הוא חייך, "אני גדול ממנו ב15 שנה." הוא אמר.
"ו... מה קרה להורים שלכם?" שאלתי בחשש.
הם הרימו גבה, "אלעד לא סיפר לך?" אמיתי תהה.
נענעתי בראשי, "לא יצא לנו לדבר על זה," משכתי בכתפיי.
"זה סיפור מפחיד," אביתר התקרב מעט לשולחן.
נשכתי את שפתי, מהנהנת בהיסוס.
"ההורים שלנו יצאו לערב ביחד, אולי לדייט. והם לא חזרו הביתה, התקשרתי ביום למחרת למשטרה והם התחילו לספר לי על זוג שנרצח-" ידיים גדולות הונחו על אוזניי, חוסמות ממני לשמוע את המשך הסיפור.
הרמתי את מבטי, רואה את עיניו של אלעד, הוא חייך אליי, משחרר את אוזניי, מתיישב לידי.
מניח על השולחן כוס שוקו חמה ושקית עם מאפה שוקולד גדול.
"אלעד," לחשתי.
הוא חייך אליי, "אל תקשיבי לשטויות שאביתר מספר לך. כשאביתר היה קטן הוא חלם שהוא גיבור על או משהו והמציא לעצמו סיפור 'מגניב' יותר על מות הורינו כשבפועל זה היה מוות רגיל מאוד. אמא שלנו מתה כשנולדתי, היה לה קשה ואיבוד דם. אבא שלי ניסה לגדל אותנו. הייתי בן 3, והוא פשוט עזב, אביתר גידל אותנו, הוא היה בן 18, ואחרי כמה שנים גילינו שאבא נפטר מזקנה בזמן שהוא עבד. וזהו, לא משהו מעניין." אלעד חייך אליי.
חייכתי, "אתה זוכר את אבא שלך?" שאלתי אותו.
הוא נענע בראשו, "שום דבר."
הנהנתי בהבנה.
שותה את השוקו החם, מתחממת מבפנים.
ואוכלת את המאפה הטעים.
"אתה רוצה ביס?" הצעתי לאלעד.
הוא נענע בראשו, ואז לקח ביס קטן.
חייכתי, גומרת את המפאה וזורקת לפח את הכוס והשקית.
הבשר בדיוק מגיע לשולחן שלנו והבנים מתחילים לאכול.
"את בטוח לא רוצה?" אריאל מציע לי.
"כן, תודה. אני לא רוצה עכשיו בשר." הסברתי.
הוא הנהן בהבנה.
"מה השעה?" אמיתי שאל את אלעד, "19:23, נתחיל לחזור לבנייני האומה כשנגמור לאכול." הוא אמר.
הוא לקח סטייק לצלחת שלו, מפרק אותו ומכניס לפיו.
חייכתי, "זה טעים?" שאלתי.
"אני בטוח שאם את תכיני סטייק זה יהיה יותר טעים." הוא משך בכתפיו, קורץ לי.
צחקקתי, "אז אתה אומר שגם סטייק שרוף יהיה יותר טוב מזה?" הרמתי גבה משועשעת.
הוא חייך, "לא, זה סטייק מאוד טעים. את רוצה לטעום?" הוא הציע לי.
נענעתי בראשי, "את בטוחה?" הוא שאל.
הנהנתי, "מאוד בטוחה?" הוא הרים מזלג מלא בבשר והגיש לפי.
חייכתי, "אני בטוחה, תאכל אתה." הנחתי את ידי על ידו והגשתי לפיו.
הוא אכל את הכל, "ילד טוב," צחקקתי.
הוא חייך.
הם גמרו לאכול ונעמדנו, אביתר משלם על כולם.
יצאנו מהמסעדה, הקור תוקף אותי ואני ממהרת לחבק את זרועו של אלעד.
"איך לא קפוא לך?" שאלתי אותו.
"השרירים האלה מחממים," הוא חייך.
"ברצינות?" תהיתי.
"לא. פשוט לא קר לי," הוא משך בכתפיו.
חייכתי, "כי אתה כזה גבר, אז אף פעם לא קר לך?" שאלתי אותו.
"איך ידעת?" הוא נשק לראשי.
צחקקתי, מניחה את ידי בידו, מתחממים ביחד.
עלינו על הרכבת.
היא הייתה עמוסה בערסים מסריחים, כיסיתי את אפי עם שרוול הג'קט, עיניי צורבות מדמעות.
אלעד חיבק אותי, מלטף את שיערי.
אריאל, אביתר ואמיתי נעמדים מסביבי, שומרים עליי.
בחורה שיכורה, לבושה רק בשורט וחזייה דקיקה התנגשה באביתר בחוזקה, מצחקקת.
"סליחה, נפלתי." היא התנצלה.
הוא הנהן, "אתה ממש חתיך," היא האירה, מלטפת את זקנו, באצבעה.
הוא הוריד את ידה מזקנו, מוריד את ג'קטו ומושיט לה, מכסה את גופה העליון ואת השורט הקצר, מכסה כמעט עד ברכיה, עוזר לה להכניס את ידיה לתוך השרוולים.
"תשמרי על עצמך." הוא רק אמר וירדנו מהרכבת.
"איזה ג'נטלמן." אריאל צחק, הוא ואמיתי מחבקים את אחיהם הגדול, שומרים על חום גופו.
"שתקו." אביתר גלגל את עיניו.
"יש כרטיס ביקור בכיס של הג'קט, נכון?" אמיתי הוסיף לשאול.
אביתר גלגל את עיניו, מהנהן, "זה לא משנה, בת כמה היא? 17? אני בן 41 להזכירכם." הוא משך בכתפיו.
חייכתי, "אני נותנת לה לפחות 27." הצהרתי.
"מה? היא הייתה נראת קטנטונת." ארבעתם הסתכלו עליי בהלם.
גלגלתי את עיניי, "זה רק בגלל שאתם גברים, אבל הפנים שלה, ראו שהיא עברה את 25, והעיניים שלה." משכתי בכתפיי.
"אם היא לא 30, היא לפחות 27." רק אמרתי.
"ואם היא תתקשר אליך תוכל לקבל בחזרה את הג'קט שלך." אמיתי הוסיף.
אריאל חבט באחוריי ראשו.
"אתה לא ג'נטלמן אמיתי." אריאל נזף.
אמיתי גלגל את עיניו, "אין לי מיליון ג'קטים לחלק לכל בחורה חסרת בגדים ברחוב." הוא משך בכתפיו.
צחקקתי, "אני מסכימה איתך, זאת לגמרי הגזמה מצד כל הבנות לחשוב שגבר יספק להן ג'קט חם כשהן לא לבושות או כשקר להן." חיבקתי את אלעד.
"אומרת הבחורה עם הג'קט שלי על הכתפיים שלה." אלעד סינן, נושק למצחי.
צחקקתי, "אני בחורה עם המון מזל." נשקתי לשפתיו.
הוא חייך, "מלא." הוא הסכים.
צחקקתי, "יש לך את זה ביותר נרקסיסזם?" ליטפתי את שריר זרועו.
"כנראה שלא, זה הכי הרבה שלי." התחלתי לשים לב לאיפה אנחנו הולכים.
"למה אנחנו לא הולכים לחניה?" שאלתי את אלעד.
"אנחנו הולכים לליבת הערב." הוא הצהיר.
"אני מקווה שתאהבי את זה." הוא הוסיף.
"אוהב מה?" שאלתי בסקרנות.
"אתם יודעים מה זה?" שאלתי את אחיו הגדולים.
הם הנהנו, "בגלל זה קבענו את זה דווקא היום." אביתר אמר.
ניסיתי להבין מה יש דווקא היום.
נעצרתי באמצע ההליכה, פוערת את פי.
הם הסתובבו אליי, מרימים גבה, "מה קרה?" אלעד שאל אותי בדאגה.
"אלעד..." התחלתי לאמר.
"מה?" הוא הזדקף, משלב את ידיו על חזהו.
"יש היום הופעה של רביד, פה." אמרתי בהיסוס.
"אני יודע, אהובתי." הוא חייך.
"מה עשית?" שאלתי בהיסוס, עדיין בהלם.
"קניתי כרטיסים. זה לא טוב, אהובתי?" הוא שאל בחוסר ביטחון.
"אתה רציני? אלעד!" צרחתי.
הוא נבהל, מחייך בהיסוס.
"מה?" הוא שאל בחוסר הבנה.
"קנית כרטיסים להופעה של רביד פלוטניק?" שאלתי, רק כדאי להיות בטוחה.
הוא הנהן.
זינקתי עליו, הוא תפס אותי, הצמדתי את שפתינו.
"אז את שמחה?" הוא שאל בחיוך בין נשיקה לנשיקה.
"לגמרי." הכרזתי, צוחקת.
"היא פסיכופתית." שמעתי את אמיתי לוחש לאחיו.
"שתוק, אדיוט. ליידי היא לא פסיכופתית, היא פשוט קצת משוגעת." שמעתי את אריאל מגן עליי.
חייכתי, "אני אוהבת אותך." נשקתי לשפתיו של אלעד.
"אני גם אוהב אותך, עכשיו בואי נמשיך ללכת, כדי שלא נאחר." הוא הוריד אותי חזרה לאדמה, חוזרים ללכת.
התחלנו לראות בחורים ובחורות צוחקים בקול, שיכורים, נכנסים למתחם.
קפצתי במקום, מתרגשת.
נעמדנו בתור, אלעד חיבק אותי, מלטף את מותני.
"אני מתרגשת." חיבקתי את אלעד.
הוא חייך, "אני שמח לשמוע, ואני שמח שאני לוקח אותך." הוא נשק לראשי.
חייכתי אליו, הגיע תורנו בתור "תעודת זהות וכרטיסים," המאבטח ביקש.
אלעד פתח את הכרטיסים בטלפון שלו והראתי לו את התעודת זהות שלי.
ארבעת האחים רק הראו את הכרטיסים ונכנסו.
המאבטחים לא פקפקו בהיותם 18+.
נכנסנו למתחם הגדול, קפצצתי במקום מרוב התרגשות.
"איפה אנחנו עומדים?" שאלתי את אלעד, "את רוצה קרוב לבמה?" אלעד שאל אותי.
הנהנתי, נעמדנו ליד הבמה.
המתחם התחיל להתמלאות והתחלנו להצתופף.
רגליים דרכו על רגליי, "אלעד, יש פה מלא אנשים, בוא נלך למקום אחר." ביקשתי.
הוא היה כל כך גבוה שכמעט לא ראה אותי מרוב שרמסו אותי.
הוא הנהן, מרים אותי על זרועו.
"אנחנו הולכים למאחורה." הוא עדכן את אחיו, הם פילסו את הדרך והלכנו למאחור כשאני בידיו של אלעד.
נעמדנו מאחור, אריאל מצא בשבילי כיסא ועמדתי עליו, אף אחד לא מאחוריי ואני לא מסתירה לאף אחד.
חייכתי בהתרגשות.
"לא תתבאסי שלא תהיי ליד הבמה?" אלעד שאל אותי.
נענעתי בראשי, "לא, אני מעדיפה לצאת מפה כשאני בחיים." הנחתי יד אחת על כתפו.
הוא חייך, "מצוין."
האורות נדלקו בהבזק חזק ותופים התחילו לתופף בחוזקה.
צרחתי בהתרגשות.
"זה אלעד!" צרחתי.
אלעד חייך אליי, מהנהן, שומר שלא אפול מהכיסא.
רביד עלה על הבמה.
מתחיל לשיר את "יאללה בואו"
התחלתי לשיר איתו, מתרגשת.
"ילד מה עובר עליך? תגיד, אתה בסדר?" שרתי איתו, רוקדת לפי הקצב.

כל הקהל ביחד התחילו לצעוק ביחד לרביד, "תשיר 'אלעד'!" וצרחתי איתם.
רביד צחק, "בסדר, בסדר. קדימה!" אלעד התחיל לתופף על התופים ורביד התחיל לשיר.
"לפני כמה שנים אמרתי לח'ברה, אני מחפש מתופף, חבר ששמע מהצד אמר יש לי מישהו, זה יבוא לו בכיף. הוא חצי תמני, חצי דו-מיני, הוא בעיניינים, רציני, עינייני, בדוק הוא הבחור האידיאלי. אמרתי, יאללה, מגניב, מעניין אותי מי זה בכלל הבחור, ינשאללה, יהיה לנו כיף, יזרום עם הצחוקים, יבין ת'דיבור. אמרתי לו, בוא ניפגש, לקפה בקטנה.
שאלתי לשמו והוא ענה לי, אלעד!" כל הקהל צרח.
"אלעד, אלעדדד! יאוורדיקה, איזה אחלה גבר אלעד!" הקהל צרח עם רביד את המילים.

"אפשר לעשות איתך תמונה?" אלעד ניסה לעצור את רביד.
"אחי, בטח." רביד חייך, הוצאתי את הטלפון, מתרגשת בטירוף, היד שלי רועדת.
אביתר לקח את הטלפון מהיד שלי, מצלם אותנו ביחד.
"תודה רבה לך." אלעד אמר בנימוס כששתקתי מרוב הלם.
רביד הנהן, בורח מכל הקהל.

"יש לי תמונה עם רביד פלוטניק." לחשתי לעצמי.
אלעד חייך, מלטף את יריכי כשאנחנו ברכב, נוסעים הביתה.
"אלעד," לחשתי.
"כן, אהובתי?" הוא שאל בחיוך.
"אני... תודה לך." דמעות התרגשות הופיעו בעיניי.
אלעד חייך, "הכבוד כולו שלי, אהובתי, לראות אותך ככה שמחה." הוא אחז בידי, נושק לה.
חייכתי, "אהובי, אתה תקוע איתי לנצח, אתה תראה אותי ככה שמחה עוד הרבה פעמים." צחקקתי.
הוא חייך, "אני מקווה מאוד, אשתדל לגרום לך לשמוח בכל יום כמו ששמחת בהופעה של רביד." אלעד הכריז, לוקח לעצמו כאתגר.
"יש משהו שגם יגרום לך לשמוח ככה?" שאלתי, רוצה לשמח אותו.
"לראות אותך שמחה, משמח אותי." הוא חייך אליי.
"משהו אחר?" שאלתי.
"אממ, אפשר אותך קשורה בסרט?" הוא הציע, קורץ לי.
צחקקתי, "עוד משהו?" שאלתי.
"כשאגלה שאת בהריון עם הילד שלי." הוא הכריז.
הסמקתי, "משהו שהוא יותר קרוב?" ניסיתי שוב.
הוא חייך, "אולי לפני שתגלי שאת בהריון עם הילד שלי, כשרק נעשה אותו, זה כנראה יהיה הרגע השמח ביותר בחיי, זאת אומרת, עד שאגלה שאת בהריון, ואז כנראה כשתלדי, ואז יום הולדת שנה שלו, ואני אראה אותך מזדקנת ונשארת חמודה ומהממת כמו שאת עכשיו, ותזדקני איתי. והילדים שלנו יגדלו, ואולי יתחתנו אם הם ירצו, ואני מבטיח לך שאלמד אותם כמה זה טוב, ומדהים להתחתן ולהקים משפחה." הוא חנה בחניית הבית.
"אתה יכול לכתוב לי את זה? אני כל כך עייפה שכנראה אשכח, אבל אני לא רוצה לשכוח, כי זה מדהים. ואני כל כך אוהבת אותך, וחצי מוח שלי כבוי כרגע אז אני סתם מדברת. אבל אני באמת ממש אוהבת אותך, ואתה כזה חמוד, ומתוק, וחמוד, ומושלם, ומקסים, ואתה כל כך חמוד!" דמעות התחילו לזרום על לחיי.
"למה את בוכה, אהובתי?" אלעד חייך, נושק לדמעותיי.
"אני מתרגשת, שאתה ככה חמוד." הסברתי.
"זה גורם לך לבכות, כשאני חמוד?" הוא חייך, יוצא מהמכונית, פותח בשבילי את הדלת, ומרים אותי בזרועותיו, כמו כלה.
"כן, כי אתה כל כך חמוד." התייפחתי על כתפו.
הוא חייך, "התחיל לך מחזור, אהובתי?" הוא שאל.
"אמור להתחיל לי בימים הקרובים," הנהנתי.
"אני מבין," הוא נשק למצחי.
"תקנה לי שוקולד?" שאלתי.
הוא הנהן, "אקנה לך כמה שתרצי." הוא אמר, עולה במעלית לקומת הפנטהאוז.
"ולא תדרוך עליהם?" שאלתי, ממשיכה לבכות.
הוא הנהן, "מבטיח." הוא חייך, מעביר את זקנו על מצחי.
"אני אוהבת את הזקן שלך, אתה יודע?" שאלתי, מנסה להרגע.
"אני שמח לשמוע." המעלית נפתחה, והוא יצא ממנה.
דמעותי הוכפלו, "מה קרה, אהובתי?" הוא שאל בבהלה.
"בגדת בי!" אמרתי בכעס.
"מה?" הוא פתח את דלת הבית ונכנס.
"היא נפתחה ואז נכנסת," הסברתי.
"מי נפתחה? לאיפה נכנסתי?" הוא שאל בבהלה.
"בדלת, הדלת נפתחה, ואתה נכנסת. בגדת בי." הנחתי את ראשי בעייפות על כתפו, עוצמת את עיניי.
"אני אוהב אותך, אהובתי." הוא נשק קלות לשפתיי.