הצטלבות-סדרת ההצטלבויות #1

פרק תשע~מיטה אחת

רואן
״אין על מה לדבר, אוקיינוס. אנחנו כלום. כמו שאמרת. לא היה לזה שום משמעות.״ בלעתי גוש בגרון. ״אני לא רוצה ש..״ גמגמה.
״מה את לא רוצה, אוקיינוס?״ שאלתי והסתכלתי על עיניה הכחולות. ״אז..לפני מה שקרה..היינו..אפילו לא היינו בסדר. אבל היינו במצב נורמלי. מאז..רואן, הכול השתבש. אני כבר לא בטוחה..״ אמרה והורידה את ראשה. ״במה את לא בטוחה?״ שאלתי והתקרבתי אליה. ״מה אנחנו. כי איך שהגבת היום..באופן מוזר..זה...אני לא יודעת.״ דיברה בחוסר ביטחון. רציתי את זה. רציתי להוציא ממנה את המילים האלו. רציתי שהיא תודה שלא רק אני מרגיש את מה שהולך כאן. ״מה זה היה?..מה זה עשה לך, התגובה שלי אלייך היום?..״ התקרבתי יותר, והרמתי את ראשה בידי. ״אל תורידי את הראש הזה אף פעם.״ לחשתי. ״כאב..זה כאב לי איך שהסתכלת עליי..״ הודתה. גיחכתי קצת. ״גם לי זה כאב.״ אמרתי והחזקתי בפניה. ״זה לא היה לי קל להגיד את זה..כי.. מאבי, מה שיש בנינו הוא פאקינג אמיתי.״ אמרתי והצמדתי את שפתיי לשפתיה. אלוהים, הטעם שלה כל-כך טוב. ההרגשה הזאת מעולה. כאילו זה לא קרה מלפני יום. מהיר הקצב. ליטפתי את פניה תוך כדי, ואז היא עצרה. ״אנחנו לא יכולים..״ אמרה ודמעה אחת ירדה מעיניה. ״אם זה קשור לאחיך, אני אטפל בזה.״ אמרתי והיא התרחקה ממני. ״לא רואן..זה..אנחנו..לא יכולים.״
״אבל למה? למה אנחנו לא יכולים לעזאזל?״ אמרתי והיא שתקה. כמובן, לא היה לה הסבר לזה. ״תני לי להגיד לך משהו, אנחנו יכולים. אנחנו יכולים כי—״
״מאבי?״ אליף ויאז נכנסו וקטעו את דבריי. ״מה קרה?״ שאלה והתקרבה אליהן. ״כלום, פשוט אנחנו הולכות הביתה. כבר די מאוחר וחשבנו אולי לשאול את רואן אם הוא רוצה להצטרף אלינו.״ אמרה. ״דקס גם בא.״ הוסיפה. ״לצערי..״ יאז מלמלה.
״אני יכול להסיע את דקס, אם הוא מפריע לכן.״ אמרתי ויאז חייכה. ״כן, כן. תיקח אותו אתה. בואי אליף, ביי מאבי!״ יאז אמרה והיא ואליף יצאו. ״כדי שגם אני אצא, אבל תזכרי, אוקיינוס. בסוף זה יקרה.״ אמרתי ויצאתי מהחדר שלה. ״אז הבנתי שאתה לוקח אותי?״ דקס אמר בגיחוך. ״כן. מה יש ליאז איתך?״ שאלתי אותו והוא צחק. ״יש לנו עבר בוא נגיד.״
״אני אפילו לא אשאל.״
***
״בבית.״ אמרתי וזרקתי את המפתחות לעבר השולחן בכניסה. ״אבא?״ קראתי ולא היה מענה. ״הו, רואן. אביך נשאר בעבודה עד מאוחר הלילה.״ מרילין אמרה וחיוך ערמומי עלה על פניה. ״בסדר.״ התקדמתי לעבר החדר. ״רואן..למה שלא נבלה קצת?..״ אמרה וליטפה את כתפי והתרחקתי ממנה. ״אל פאקינג תגעי בי.״ אמרתי בזעם. ״חבל, רואן. יכול להיות לנו כיף ביחד. תחשוב על זה..״ נכנסתי לחדרי ונעלתי את הדלת והתחלתי לדחוף לתיק כל מיני בגדים ודברים ללימודים. ״רואן, בוא רק נדבר קצת..״ היא דפקה על הדלת של חדרי והמשכתי לדחוס בגדים ודברים חיוניים לתיק. פתחתי את הדלת והיא מיד חיבקה אותי. ״רדי פאקינג
ממני!״ צעקתי ודחפתי אותה. ״אתה כל-כך יפה שאתה עצבני..״ אמרה והתקדמתי במהירות לעבר הכניסה. ״רואן, בוא נדבר דקה.״ אמרה כשהגעתי לדלת. ״יש לך כבר את אבא שלי בשביל זה.״ אמרתי בעצבים ויצאתי מהבית. ״רואן!״ היא צעקה ועליתי כבר על האופנוע. המגע הזה שלה צימרר אותי. כולן מרשות לעצמן את זה. כל החברות של אבי. כאילו אני איזה בובת סמרטוטים. אני לא יודע לאן אני נוסע, אני יודע רק שאני נוסע למקום בטוח.
״זה מקום בטוח שאתה בטעות נכנסת אליו.״
נזכרתי במשפט של מאבי. מקום בטוח. זהו זה.
נסעתי לשם והנחתי את האופנוע שלי הרחק משם, כדי שאף אחד ובעיקר סלואן לא ישים לב. עברתי את השומרים בכניסה, ודפקתי על דלת המרפסת של מאבי. ״אוקיינוס,״ לחשתי ודפקתי. ״אוקיינוס, תפתחי.״ קראתי שוב וכשהבנתי שהדלת פתוחה-איזה מטומטם. נכנסתי לתוך חדרה. הוא היה חשוך, פאק. היא ישנה.
לא הייתה לי אפשרות ללכת לשום מקום אחר כרגע כי אף אחד מהחברים שלי זה לא אפשרות, ומלון וכאלה..אני צריך את הכסף הזה. האפשרות היחידה זה או ברחוב או כאן, שאין לי מושג למה לעזאזל אני חושב שמאבי תיתן לי לישון כאן. ״אוקיינוס..״ קראתי והסתכלתי על שפתיה. גם כשישנה, היא נראתה טוב. ״אוקיינוס..״ קראתי שוב והיא פקחה את עיניה וקמה בבהלה. ״תירגעי, מאבי. זה רק אני.״ הרגעתי אותה. ״רואן?..מה אתה עושה פה?..״ שאלה בקול ישנוני. ״זה מסובך..אבל אני צריך מקום לישון. אני אסביר לך בבוקר, אני מבטיח. אבל בבקשה, אם לא כאן זה רק ברחוב.״ אמרתי ולא האמנתי שיגיע הרגע שבו אצטרך להתחנן לבחורה שתיתן לי לישון איתה. ״אפילו על הריצפה. העיקר שלא אהיה בחוץ.״ אמרתי והיא שיפשפה את עיניה. ״לא..על הרצפה אתה תחלה..ואני לא מתכוונת לטפל בך..״
״את תטפלי בי אם אחלה?״ צחקתי מהמחשבה. ״אין לך איפה לישון, נכון?..״ שאלה מתוך שינה. ״בוא תישן כאן, ממלא התכוונתי לקום.״ היא פתאום קמה ממיטתה ופינתה לי מקום. ״לאן לקום?״ שאלתי אותה. ״לקרוא.״ אמרה וצחקתי. אין ספק שהיא לא תזכור את כל זה בבוקר, כי הכול היא עושה מתוך שינה. ״את לא מתכוונת לישון על הערסל הזה, נכון?״ שאלתי כשהתיישבה שם. ״מי ישן בכלל?..״ אמרה וחזרה לישון. ״אוקיינוס״ קראתי בניסיון להעביר אותה למיטה שלה בחזרה. ״אוקיי, הבנתי אותך.״ הרמתי אותה בזרועותיי והשכבתי אותה במיטתה בחזרה. ״ממתי אתה כאן?״ מלמלה בחיוך. ״איפה יש עוד שמיכות, מאבי?״ שאלתי אחרי שכיסיתי אותה בשמיכה. ״אין עוד..״ ענתה מתוך שינה. ״בסדר, יש מצב לכרית?״ שאלתי ונשכבתי על הריצפה. הערסל היה קטן לי מידי, אז הוא לא היה אופציה. ״רואן?״ קראה פתאום. ״כן, אוקיינוס?״ שאלתי. ״תישן במיטה שלי..״ מלמלה. ״אוקיינוס, את—״ היא קטעה אותי. ״תישן ואל תגרום לי להתחרט.״ אמרה וקמתי. בזמן שנשכבתי לצידה, היא התרחקה ממני וזזה לקצה המיטה. המיטה הייתה גדולה, ככה שמקום לא היה בעיה. עכשיו הבעיה היא, אני קם מסיוטים. קטע שאני די מתבייש בו. זה קרה בגלל בחורות כמו מרילין. הן גרמו לי לחרדות כאלו ולזיכרונות מפוקפקים. קשה לי גם לישון בגלל זה. מצב קשה.
אבל משום מה—עכשיו הצלחתי להירדם.
***
״מה זה..מה את עושה?..״ שאלתי בגיל חמש-עשרה את חברתו החדשה של אבי. ״עושה לך מופע.״ אמרה והתרחקתי ממנה. ״רואן..״ היא החלה ללטף את פניי. ״אל תיגעי בי!״ צעקתי והיא החזיקה חזק בידיי. ״תעזבי אותי!״ צעקתי והיא החלה לגעת בי. ״רואן, אתה ואני זה נצח.״ היא קשרה את ידיי והחלה לגעת בי בניגוד לרצוני.
ואז..
״רואן..?״ שמעתי קול קורא לי. ״רואן..״ שוב אותו קול. ״פאק!״ קמתי ושיפשפתי את עיניי. זה שוב קרה. ״מה קרה, רואן?״ מאבי שאלה בקול ישנוני. אין ספק שהערתי אותה. ״סיפור ארוך. תחזרי לישון, מאבי.״ אמרתי וקמתי מהמיטה. הלכתי לחדר האמבטיה הצמוד ושתפתי את פניי. עד שמאבי ניצבה בכניסה לחדר האמבטיה. ״תספר לי.״