מאבי
״מאבי, אפשר לדבר?״ שמעתי את סלואן דופק בדלת בזמן ששכבתי על המיטה וניסיתי להירדם אחרי שנפתרתי מהטבעת. ״אני ישנה.״ אמרתי והוא נכנס בכל זאת. ״מה לא ברור ב׳אני ישנה׳?״ התיישבתי ואמרתי והוא התיישב לידי ונאנח. ״אני רק חושב שאני חייב לך כמה הסברים ואני רוצה לתת לך אותם, זה הכול.״ ״אתה לא חייב לי הסברים.״ שכבתי בחזרה. ״אבל מה אם זה קשור ל..אל ההורים הביולוגיים שלנו?״ קמתי והתיישבתי שוב. ״בסדר, תדבר.״ אמרתי והוא הוציא אוויר. ״כשברחנו, את היית בת ארבע ואני חמש.. היו לנו.. הורים אלכוהליסטים. את היית קטנה מכדי לזכור, אבל אני זוכר כמה שאפשר. שמעתי את החוקרים אומרים שעברנו הזנחה והתעללות קשה על-ידם. וככה אני יודע בעצם.״ עצרתי והפסקתי לנשום. ״מה.. איזה.. חוקרים?״ שאלתי. ״ממה שאני זוכר שאמרו, פעם אחת הם.. הכו אחד מאיתנו או את שנינו, אני לא יודע.. כל-כך קשה שהשכנים כבר הזמינו משטרה ולא יכלו לשתוק. מאז הועברנו לאומנה ואווה.. היא אימצה אותנו כי היא לא יכולה להיכנס להיריון והיא רצתה ילדים.״ הסתכלתי עליו ולא האמנתי למה שאני שומעת. חיי היו נראים.. טובים. לא, הם היו נראים מעולים. ופתאום.. זה?
״אתה קולט את מה שאתה אומר לי כרגע? כאילו, אתה קולט את זה?״ קמתי מהמיטה ונעמדתי. ״אני יודע שזה לא קל, אבל-״
״כל הזמן הזה ידעת ואפילו לא חשבת לספר לי! ברור. הרי אתה יודע הכול אבל לא אכפת לך ממני. אז שתדע, שאם כמה שאני כועסת עלייך עדיין אכפת לי ממך.״ הוא נראה עצבני. ״אלוהים, את סתומה כל-כך, מאבי. כן אכפת לי ממך. כן אכפת לי! אני מצטער שאני פשוט לא מראה את זה, אוקיי? אני מצטער שאני כזה חרא.״ הרגשתי סחרחורת, והתיישבתי על הערסל. ״את בסדר?״ הוא התכופף ושאל. ״איך אני יכולה להיות?״ אמרתי ומחיתי דמעות. ״איך אני יכולה להיות בסדר? איך? זה.. זה קשה לי.״
״אני מצטער. אני מצטער כל-כך שאת ככה.״ ואז הוא חיבק אותי. חיבוק שמוכיח לי שאני חשובה לו כמו שהוא חשוב לי. אז איך זה שאני עדיין פגועה? ״תקשיבי, את רוצה אני אדבר עם רואן? יש לזה הסבר.״ הנדתי בראשי. ״לא. אל תדבר איתו על שום דבר שקשור אליי. אני לא רוצה שום קשר אליו.״
״מאבי-״
״אמרתי לא, סלואן.״ הוא הנהן. ״בסדר, איך שאת רוצה חנונית.״
***
עבר שבוע מאז מה שגיליתי, והאמת, שאני עדיין לא מרגישה טוב. כאילו הכול נראה עצוב כזה עכשיו ברמה שאני לא יודעת להסביר.
״אז, העבודה טובה?״ יאז שאלה לפני שנכנסנו לשיעור. ״כן.. היא מעולה.״ היא ואליף הסתכלו עליי. ״מה? זאת דעתי. את מציגה אותה טוב.״ אמרתי. ״לא זה לא זה.. את בטוחה שהכול בסדר, מאבי?״ חייכתי קצת חיוך מזויף. ״כן. הכול מעולה.״ בדיוק היה צילצול ונכנסנו לכיתה. התיישבתי ליד רואן ולא העזתי להסתכל לעברו. עדיין קשה לי. ״אוקיי תלמידים, עכשיו אתם תתחילו להציג את העבודות ואחרי ההפסקה שתהיה נמשיך. אליף וסלואן, אתם ראשונים.״ המורה אמרה והם קמו שניהם. אליף התיישבה ליד המחשב ולהפתעתי סלואן עמד והתחיל להסביר. בזמן רגיל, הייתי רוצה לשמוע על העבודה שלהם יותר ממה שכבר אליף סיפרה לי ולהתרכז יותר, אבל אני פשוט לא מסוגלת. המחשבות שלי נודדות. וסוף סוף הרגע המיוחל הגיע, צלצול שמודיע על ההפסקה. אפילו לא שמתי לב שסיימו להציג כבר כמה תלמידים.
״אחרי ההפסקה נמשיך עם המצגות.״ המורה הודיעה ויצאנו מהכיתה. ״בואו לקפיטריה, בנות.״ יאז הציעה. ״כן! בואו נזמין את הכריך הטעים שלהם. הרבה זמן לא אכלנו״ הגענו לקפיטריה והתיישבנו שם. ועם המזל שלי, אחי וחבריו התיישבו שולחן לידינו. התעלמתי, עד שראיתי בחורה נגשת אל רואן ומתיישבת לידו והוא שם את ידה על כתפה ומלטף אותה. לא יכולתי להוריד את המבט שלי מזה. אנחנו לא ביחד, אז למה עדיין אני מרגישה נבגדת? זה מפני שאני עדיין אוהבת אותו למרות הכול? אבל כשהוא נישק אותה, הרגשתי שהוא כבר ויתר עליי. ויתר עלינו. כי אני לא ויתרתי. פשוט אני צריכה זמן כי הכול.. עדיין כואב.
רואן
״תגיד אתה דפוק או מה? היא מסתכלת!״ דקס אמר והסתכל לעבר מאבי, שניסיתי בכל כוחי לא להביט בה. כשאמוראי ביקשה לשבת לידי, משהו שהוא לא היה מוזר כי מלא עשו את זה עד מאבי, הסכמתי. ראיתי איך היא מסתכלת עליי ועליה ובדמיוני דמיינתי שזאת היא, מאבי. שאני מניח עליה את היד ומלטף את כתפה, שזאת היא שנישקתי. אבל זאת קארמה על זה שנישקתי בחורה אחרת, כי זה הרגיש כמו קוצים לא רק בשפתיים שלי, אלה גם בלב. אני מניח שנישקתי אותה.. כי זה מה שהייתי רוצה לעשות עכשיו עם מאבי. ואלוהים עדי שאני מוכן לעשות יותר אם תרצה.
ראיתי מעבר לכתפה של אמוראי שמאבי קמה והלכה, והאמת, הרגשתי רע. ״אתה מזעזע, רואן. תתבייש. אחרי כל מה שהיא עשתה בשבילך! וסלואן, אתה אחיה! אתה אמור להגן עליה! תתבייש גם אתה.״ יאז ניגשה אל השולחן שלנו ואמרה ואז הלכה.
״ברצינות רואן, זה היה מזעזע. זה לא הגיע לה דבר כזה.״ דקס הוסיף לדבריה של יאז והלך. אני ידעתי שאני חתיכת בהמה. אבל לא ידעתי עד כמה. כשהיה צילצול, התקדמתי לכיתה והתיישבתי ליד מאבי, שלא הסתכלה עליי. התענגתי על ריחה כמה שיכולתי, על הרגשת חום גופה כשהיא לידי ושיננתי את כל הפרטים האלה ללילות שאני מעביר במרפסת שלה, אבל זה לעולם לא יספיק. זה תחליף מתאדה שלא עוזר. כמו מין סם כיסוי כזה, לשנן ריח? לזכור חום גוף? פעם ראשונה שאני אשכרה אוהב את ההתמכרות שלי. ״את בסדר?״ שאלתי אותה כשנראה כאילו היא הולכת להירדם כל רגע. ״ברור. הכול בסדר.״ ענתה באדישות. ״מאבי, את חיוורת. אולי כדאי שלא נציג היום?״ שאלתי והיא גיחכה. ״למה לך אכפת בכלל?״ אמרה וקמה כדי ללכת להציג את העבודה שלנו ואני קמתי אחריה. ״אז העבודה שלנו היא בעצם על התחממות גלובלית..״ היא עצרה והוציאה אוויר והסתכלתי עליה. היא נראית כמו סיד, גיר לבן. וזה לא טוב. ״אז כמו שאמרתי, העבודה שלנו היא בעצם על התחממות גלובלית..״ היא עצרה והסתכלה עליי. ״מה?.. אמרתי משהו לא נכון?״ הנדתי בראשי. ״לא זה לא זה.. את פשוט נורא.. חיוורת.״ לחשתי והיא חייכה חיוך קטן, ואז עיניה התגלגלו והיא התעלפה.
תפסתי אותה לפני שהיא נגעה ברצפה וכולם מייד קמו. סלואן, אליף, יאז ודקס מייד מיהרו לקדמת הכיתה בזמן שהמורה הרגיעה את שאר הכיתה. ״מאבי, מאבי תפתחי עיניים.״ סלואן ביקש וניער אותה. ״אומרים ׳תפקחי׳ סלואן. מאבי, תקומי. אוקיינוס..״ הוא הסתכל עליי מוזר וכך גם דקס. ״אלוהים היא תהיה בסדר?״ אליף שאלה. ״אני אקח אותה לאחות,״ הרמתי אותה והתכוונתי לצאת.
״אני לא אתן לך להישאר איתה לבד כשהיא ככה.״ יאז עצרה בעדי. ״אני הולך לקחת אותה לרופאה.״ אמרתי ועצרתי. ״אלוהים, את חושבת שאפגע בה?״ היא הסתכלה עליי בזעם. ״יותר ממה שכבר פגעת? כן. אני כבר לא מאמינה לך.״ המשיכה. ״יאז, תעזבי אני אלך איתו.״ סלואן אמר. ״אתה גם גרוע! אליף, בואי.״ אמרה והתחלנו להתקדם לעבר המרפאה. ״יאז ג׳ונס! אחרי כל החיסורים שלך, אני מצפה שתישארי בכיתה. גם אתה, דקסטר סטארק.״ המורה אמרה ופשוט אני וסלואן התקדמנו עם אליף, ומאבי המעולפת. ישבנו מחוץ לחדר האחות והיא עדיין בידי. ״אוקיינוס, קומי.״ ניסיתי לגרום לה לקום אך לא הלך. עד שהאחות התפנתה. ״איך זה קרה?״ האחות שאלה בזמן שהשכבתי את מאבי במיטה. ״פשוט התעלפה. היא בערך ככה חמש דקות.״ הרופאה פתחה את עיניה. ״היא הייתה אמורה לקום תוך שתי דקות! צריך להזמין אמבולנס. היא קיבלה מכה כלשהי?״ ניסיתי לחשוב למרות הלחץ שאני נתון בו. ״לפי שתפסתי אותה, יכול להיות שהיא קיבלה מכה בראש מהשפיץ של השולחן מורה.״ ״אז יכול להיות זעזוע מוח. צריך דחוף להזמין.״ התחלתי לרוץ לעבר המזכירות ולצעוק על המזכירה שתזמין אמבולנס והיא מייד הזמינה. ואז רצתי ישר לעבר חדר האחות. ״רואן, מה קורה?״ סלואן שאל. ״הזמנו אמבולנס..״ אמרתי ופשוט נכנסתי שוב לחדר. האחות בדקה את עיניה עם פנס רפואי וגם דופק. ״זה כנראה זעזוע מוח קל רוב הסיכויים. עדיף שגם הפרמדיקים יבדקו אותה.״ היא התיישבה בשולחן שלה והתחילה להקליד במחשב. ״זה..זה לא מסכן חיים.. נכון?״ שאלתי.
״להערכתי זה זעזוע קל אז לא, זה לא מסכן חיים. היא עברה משהו בזמן האחרון שגרם לה תחושת לחץ, עומס ועצבות או התרגשות?״ המשיכה לשאול. ״כן״ עניתי והיא הנהנה. ״זעזוע מוח ועוד זה.. לא מפתיע שהיא ככה. בסדר, תן לי לחבר לה עירוי ונתן לה לנוח.״ היא חיברה לידה אינפוזיה והניחה את רגליה על כרית ופשוט ישבתי לידה, יודע שהיא ככה גם בגללי. ״אני אלך לעדכן דו״ח פגיעה במזכירות. תחכה כאן, בסדר?״ אמרה והנהנתי. איפה עוד אני אחכה לעזאזל? היא פתאום התרוממה קצת ואז שוב. ״פ..פח.״ מלמלה והחזקתי את הפח בזמן שקמה פתאום והקיאה לתוכו. ״זה בסדר.. את בסדר..״ ליטפתי את גבה והיא עצרה. הושטתי לה נייר והיא ניגבה את פיה והשליכה את הנייר לאותו פח. ״מה.. מה אתה עושה פה?״ שאלה ומבטה היה אדיש. ״למה אתה הבאת אותי לכאן? יש מספיק אנשים בבית הספר הזה ודווקא אתה מבין
כולם?״ היא לא הסתכלה עליי, ככה שלא יכלתי לראות את עיניה.
אבל הרגשתי כאב. ״מאבי, אנחנו צריכים לדבר.״
YOU ARE READING
הצטלבות-סדרת ההצטלבויות #1
Roman d'amour(🏆מקום ראשון בשונאים לאוהבים, מקום ראשון ברומנטיקה, מקום ראשון בקריאה, מקום ראשון בוואטפד🏆) ״הצטלבות-ספר ראשון בסדרת ההצטלבויות״ מאבי: אני הילדה הטובה. זאת שמכנים הקדושה, התלמידה הטובה.. אבל גם בי יש צד שרוצה לצאת ולצרוח. לצאת מתוך כלוב הטהרה הזה...
