רואן
״רוצים אולי להתנדנד איתי בנדנדה?״ ריין שאלה בהתלהבות. ״כן. בואי, אני אנדנד אותך.״ מאבי ענתה לה בחיוך. ״לא אני לא רוצה שאת תנדנדי אותי. רואן ינדנד אותנו.״ היא רצה לעבר הנדנדה והתיישבה שם. ״ישר הפילה עלייך את התיק,״ מאבי אמרה וצחקה, אך פניה נהיו רציניות. ״רואן.. מה קורה? תספר לי״ אני לא רוצה. אני לא רוצה לעשות את זה כי טוב לי איתה. ״הכול בסדר.. פשוט אנחנו צריכים לדבר״ אמרתי והיא חייכה חיוך מאולץ, שאותו אני לא אוהב. ״בסדר.. נדבר על זה אחר-כך.״ היא הלכה לעבר ריין ורגשות האשמה התחילו לחלחל אליי. פאק.
״הנה, אני אנדנד אותך עכשיו קצת ואז רואן, בסדר?״ מאבי וריין דיברו ביניהן ושיחקו ביחד, וזה פאקינג כואב לי. לחשוב שאולי אלו השעות האחרונות.. אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו.
״רואן! אתה בא?״ התעוררתי ממחשבותיי והתקדמתי לעברן. ״כן, אז במה אנחנו משחקים עכשיו?״ העלתי על פניי חיוך מזויף.
״עכשיו.. במגלשה. או! מאבי את רוצה אולי לבוא אליי ולשחק איתי בבית בובות?״ היא היססה ואז הנהנה וחייכה. ״ברור שאבוא לשחק איתך.״ מאבי הבטיחה לה וריין קפצה. הרגשתי כאילו אני רק מחרב את הרגע הזה. ״אבל.. רואן זה יהיה מפגש בנות בסדר?
איתך אני אפגש בפעם אחרת.״ צחקתי. ״אוקיי, ילדונת. איך שתרצי.״ פרעתי את שיערה והיא רצה לעבר המגלשה.
ולעזאזל, הלוואי יכולתי להתרכז בריין. אבל כרגע אני חושב רק על מאבי.
**
״אולי אני אזמין לנו משהו? יש מסעדה לא רעה גם לא רחוק ו-״
״אוקיינוס,״ קטעתי אותה ברגע שהגענו הביתה. ״אוקיי, רואן. תדבר. מה קורה?״ שאלה שוב והתפללתי שהאדמה תבלע אותי עכשיו. ״אני לא חושב שזה מתאים,״ ניסיתי לעשות את זה באופן רגוע. ״מה..לא מתאים?״ מאבי שאלה ושילבה את ידיה. ״זה. אנחנו. אני לא רוצה את זה יותר.״ היא כיווצה את עיניה, ושמעתי את ליבה נשבר.
מאבי
״אתה..אתה נפרד ממני?..״ שאלתי והתיישבתי על הספה. ״למה את מופתעת?״ אמר בקול חנוק. ״מההתחלה זה לא היה צריך לקרות. פשוט הייתי צריך עזרה והשתמשתי בך זה הכול.״ הציב עובדה. ״רואן.. אם זה קשור לאתמול אז-״
״אין קשר. זה פשוט צריך להיגמר. לא טוב לי להיות כאן איתך.״ לא הסתכלתי עליו. לא יכולתי. זה לא הרגיש לי נכון. זה הרגיש לי חשוד. ״רואן.. אני לא יודעת מה קרה אבל זה לא פשוט סתם להגיד את זה וזהו.״ נעמדתי מולו והצבתי עובדה. ״תגידי לי, את באמת חושב שהייתי מסתכל על מישהי כמוך? את לא מבינה את זה או מה? חשבתי שאת חכמה, מאבי.״ אמר והורדתי את ראשי לרצפה. ״ניצלתי אותך כי היה לי נוח וזה היה לי כל-כך קל, מאבי.״ ידעתי שהוא מסתיר ממני משהו. אבל זה כל-כך פגע בי, המילים שלו. שאפילו לא ניסיתי להילחם יותר. נמאס לי כבר. ״לך..מפה.״ אמרתי ולא העזתי להביט בפניו. ״תיקח את הדברים שלך ולך מפה! זה כבר לא מעניין אותי מה עובר עלייך, בסדר? תחפש מישהי אחרת שתעשה בשבילך את מה שאני עשיתי. לך תמצא מישהי אחרת שהייתה מוכנה להכניס למיטה שלה את הפאקינג חבר של אח שלה רק כי אין לו איפה לישון והוא ביקש. לך תחפש מישהי כזאת אחרת!״ צעקתי והוא דחף את הדברים שלו לתוך תיק קטן. ורק כשהוא יצא, נפלתי על הרצפה והתחלתי לבכות.
***
״מאבי.. מתוקה, אני יודעת שזה לא פשוט. אבל זה קרה לטובה.״ אימי חיבקה אותי ואמרה ברגע שהגעתי הביתה. ״איך זה יכול לקרות לטובה? שום דבר מזה לא עושה לי טוב.. זה.. זה כואב לי, אמא. היית צריכה לראות, הוא אומר דבר אחד והעיניים שלו אומרות משהו אחר.״ הסברתי לה. בחיים שלי לא חשבתי שאגיד משהו כזה, במיוחד עליו. ״אני יודעת, מותק. אני יודעת שזה קשה אבל-״
״תתרחק ממני ופאקינג תעזוב אותי בשקט!״ דבריה נקטעו כששתינו שמענו את סלואן צועק. ״מה הולך כאן?״ אימי שאלה את אבי ושתינו אחרי ששתינו יצאנו לחצר. ״הדפוק הזה חושב שהוא יכול להגיד לי מה לעשות.״ סלואן אמר והצביע על אבי.
״סלואן, אני אבא שלך. אתה תכבד אותי.״ אבי הזהיר אותו וסלואן התחיל לצחוק. ״היית מת להיות אבא שלי.״ אימי התקרבה אליהם. ״מה נסגר עם שניכם? סלואן, בני-״ סלואן התעצבן. ״אל תקראי לי ככה! אני לא הבן שלך, אני לא הבן של שניכם. אף פעם לא היינו הילדים שלכם. ואלוהים, אני מצטער על הרגע שזה הייתם אתם.״
״סלואן, על מה אתה מדבר?״ שאלתי למרות שאני כועסת עליו. אני מרגישה כאילו מסתירים ממני משהו. ״סלואן..לא..״ אימי לחשה והזהירה אותו ואז הוא הסתכל עליי. ״אני מדבר על זה שהם לא ההורים שלנו, מאבי.״ אמר וכיווצתי את פניי. ״ברור שהם כן. מה יש לך?״ עניתי אבל שום סימן של חרטה הופיעה בפניו.
״אנחנו לא שייכים לכאן, מאבי. הם לא ההורים שלנו. הם רק האנשים המאמצים שלנו.״ אמר והסתכלתי לעבר אימי, אווה. והמבט בעיניה אישר לי שזה נכון. הסתכלתי על האבא המאמץ שלי, והוא הסתכל עליי באדישות. ״זה.. זה..״ גמגמתי. מה אני אמורה להגיד עכשיו? אני רק רוצה לישון ולשכוח מהיום הזה. זה היום הכי גרוע בחיים שלי. ״מאבי..-״ אווה באה לחבק אותי והתרחקתי. הלכתי לחדר שלי, בלי להסתכל על אף אחד מהם. סלואן ידע את זה כל הזמן הזה והסתיר את זה ממני? איך הוא יכל?
נעלתי את הדלת מאחוריי, והתחלתי לשבור את כל מה שבא ליד.
רואן
השעה עשר בלילה. ואני יודע שזה טיפשי מה שאני עושה עכשיו. אני יודע שזה לא במקום אם יתפסו אותי, אבל לא אכפת לי. אני חייב לראות אותה ולדעת שהיא בסדר. אני לא מתכוון ללכת לדבר איתה, למרות שאני מת לזה. אני פשוט רק מתכוון להציץ עליה קצת. לראות.. שהיא בסדר. ובגלל זה, אני עכשיו מתחבא מאחורי אחד השיחים, ומתצפת על מאבי שיושבת בתוך החדר שלה. אני שומע צעקות אבל לא מבין אותם. ״תעזבו אותי!״ היא צעקה ויצאה לעבר המרפסת והסתרתי את עצמי טוב יותר. היא התיישבה במרפסת והחלה לבכות. ואלוהים, המראה הזה.. בא לי למות. אני לא יכול לראות אותה ככה. המרפסת שלה היא צדדית, ככה שאם אגש אליה אף אחד לא יראה..
זה רעיון גרוע. לא מספיק פגעתי בה עכשיו אני אפגע בה עוד?
זה עוד טרי, ואני יודע שהיא יושבת ובוכה שם בגללי.
לעזאזל, אני שונא את המחשבה הזאת. אני רוצה לחבק אותה ולנשק אותה ולקחת את כל הדמעות שלה אליי. ״איך הוא יכל לעשות לי את זה?..״ הרגשתי צביטה בלב. היא מדברת עליי?
היא לקחה כוס זכוכית שהייתה ליד הכיסא שישבה עליו וזרקה אותה. הכוס התנפצה למיליוני חתיכות קטנות, כמו הלב שלי.
״איך הם יכלו לעשות לי את זה שניהם? גם סלואן..״ היא החזיקה בעיניה ואני תוהה לעצמי אם היא גילתה על זה. לא יכול להיות.
אבל, אני לא אניח לזה. גם אם אנחנו לא ביחד, גם היא כבר לא שלי אני עדיין שלה. ואני עדיין אברר מה הולך שם עם אחיה.
ואז..בטעות דרכתי על מקל והיא הפסיקה לבכות. היא קפצה מהמרפסת אל הקרקע והתחילה להתקרב אל השיח שאני התחבאתי בו. פאק. אני לא יכול שהיא תראה אותי. זחלתי לעבר שיח אחר שראיתי והתחבאתי שם בדיוק בזמן שהיא הגיע לשיח שהייתי בו.
היא הסתכלה מסביב, והלכה. ואני נשארתי שם לבד, והשקפתי על חדרה כל הלילה.
YOU ARE READING
הצטלבות-סדרת ההצטלבויות #1
Romance(🏆מקום ראשון בשונאים לאוהבים, מקום ראשון ברומנטיקה, מקום ראשון בקריאה, מקום ראשון באהבה🏆) ״הצטלבות-ספר ראשון בסדרת ההצטלבויות״ מאבי: אני הילדה הטובה. זאת שמכנים הקדושה, התלמידה הטובה.. אבל גם בי יש צד שרוצה לצאת ולצרוח. לצאת מתוך כלוב הטהרה הזה שא...
