הצטלבות-סדרת ההצטלבויות #1

פרק שש עשרה~

מאבי
״מה..מה עכשיו?..״ לחשתי אחרי שאני ורואן התנתקנו. ״עכשיו אנחנו יחד,״ ענה והרגשתי חום עולה בפניי. ״אבל מה עם כל השאר?..אתה יודע..זה פשוט יהיה קצת מוזר לספר להם..לא? סלואן גם יהרוג אותך.״ הוא התחיל לצחוק. ״אני מוכן לקחת את הסיכון, אבל תשאירי לי אותם, בסדר? את יכולה לספר למי שאת רוצה, ואת יכולה גם שלא. לא כרגע, כמובן. אבל נעשה את זה לפי איך שזה יהיה לך נוח.״ הוא המשיך ללטף את לחיי, ואז ניגש לעבר שולחן הכתיבה שלי. ״הקופסא שהבאתי לך כאן, אה?״ הוא חייך והושיט לי אותה. ״עכשיו תפתחי אותה.״ בתוך הקופסא הייתה טבעת יפייפיה מזהב לבן בצורת גל. ״רואן, זה ממש יפה-״ עצרתי את עצמי כשהבנתי מה הוא עשה. ״עשית לנו תכשיט משותף?״ הסתכלתי על השרשרת שלו עם תליון בצורת גל מזהב לבן שהוא הוציא מתוך החולצה שלו. ״כן, אוקיינוס. עכשיו תמיד תזכרי אותי.״ המשכתי לצחוק. ״ממתי אתה כזה רומנטיקן?״ שאלתי. ״מעכשיו, מסתבר. בשבילך אני מוכן לנסות להיות.״
״אבל למה אוקיינוס?״ שאלתי והוא צחק. ״מאבי, מתי הסתכלת על הפרצוף שלך בפעם האחרונה במראה?״ הוא המשיך לצחוק. הלכתי מייד לעבר המראה ובדקתי שאין לי כלום על הפרצוף. ואכן, אין לי. ״את בדרך כלל חכמה. אבל אני מדבר על העיניים שלך, אוקיינוס.״ מתוחכם. ״אבל גם העיניים שלך כחולות. מה אז כל מי שעם עיניים כחולות אתה קורא לו ככה? אפילו לעצמך?״
הוא נשך את שפתיו וחייך. ״לא, אני לא קורא לאף אחד אחר ככה. רק לך.״ הוא נישק קלות את שפתיי הנפוחות שוב. ״תודה,״ לחשתי. ״תודה לך.״
***
בבוקר קמתי ורואן לא היה לידי. שיערתי שהוא כבר יצא מין הסתם. וקמתי להתארגן. ״מאבי, אני יכולה להיכנס?״ שמעתי את אימי דופקת לי בדלת החדר. ״כן,״ אמרתי והיא נכנסה. יחד עם אבא שלי. משהו שאף פעם לא קרה. בקושי היינו רואים אותו בבית, הוא לא היה מעורב בחיים שלנו חוץ בעניין הכלכלי, שגם אותו אימי מנהלת יותר. ״אנחנו צריכים לדבר איתך.״ אימי התיישבה על המיטה ואבי נשאר לעמוד. לא מכובד בשביל אריק אלקובי לשבת על מיטת בתו. ״אוקיי, מה קרה?״ שאלתי. ״מאבי..ילדה שלי..אחרי ששמענו אותך שוב מקיאה..החלטנו משהו. אני ואבא.״ אימי נגעה ברגלי בעדינות. אוקיי, זה לא רגיל.
״מאבי העניין הוא כזה. את גם רזית מאוד בצורה מוזרה, וגם את מקיאה. אין מה עוד להסביר.״ אבי אמר ולא הבנתי. ״אמא אני לא מבינה..״ המשכתי לשאול. ״מאבי שלי..החלטנו לטפל בזה לפני שאת תמשיכי לפגוע בעצמך ככה..בואי נגיד שאת הולכת לא להיות כאן למשך תקופה..״
״מה?!״ התחלתי להשתגע כששמעתי את זה. ״אני לא פוגעת בעצמי! אני לא עושה לעצמי כלום! תשאלו את סלואן!״
״איך סלואן קשור?״ אימי שאלה. ״כן, מאבי. איך אני קשור?״ הוא עמד בכניסה לדלת. ״תגיד להם..״ לחשתי לו. ״מאבי, אנחנו שולחים אותך לבית חולים פרטי לתקופה, זה לא משהו שיזיק לך.״
״מה? בית חולים??״ הדמעות החלו לעלות בעיניי. ״מותק, עדיין לא אמרתי לה..״ אימי אמרה לאבי שהיה תקוע בטלפון. ״לא . אני לא הולכת לשם. סלואן! תגיד להם!״ צעקתי עליו. ״מבחינתי, תצמידו לה גם עוד פסיכיאטר,״ הוא צחק והתקדם. ״אמא..לא עשיתי כלום..״ היא ליטפה את ראשי בזמן שהתחננתי אליה בדמעות. ״את הורגת את עצמך לאט, ילדה שלי. אבל זה יעבור. אני מבטיחה. אריק, תגיד להם להיכנס.״ אימי אמרה להביא ובין רגע כמה רופאים נכנסו לחדר. ״לא! אני לא הולכת לשם!״ התחלתי לצעוק. ״מאבי זה גם ככה קשה לי..בבקשה ילדתי..״ אימי אמרה בדמעות. ״לא! אני לא אלך..״ אחד הרופאים הצמיד לי מסכה לפה והדבר האחרון שאני זוכרת זה שצנחתי על המיטה שלי.
רואן
״אליף, מאבי הגיעה?״ שאלתי אותה בהפסקה אחרי שלא ראיתי אותה כל היום. ״לא, חשבתי לשאול אותך.״ היא הסתכלה בדאגה.
״סלואן הגיע?״ יאז התקרבה אלינו ושאלה. ״כן. אבל אני לא יכול לשאול אותו. זה יראה חשוד מידי, אחת מכן יכולה ללכת אליו ולשאול?״ שאלתי והן הנהנו. ״סלואן, איפה מאבי?״ יאז התקרבה אליו עם אליף ואני הקשבתי מרחוק. ״הוא אמר שהיא חולה.״ אליף והיא חזרו ואמרו. זה לא הגיוני. היא נראתה בסדר. ״זה לא נשמע לי הגיוני,״ אמרתי ואליף הסכימה איתי. ״אני אבדוק בערב, בכל מקרה. תודה, בנות.״ אמרתי והלכתי. פאק.
אני: אוקיינוס, את בסדר?
אני: סלואן אמר שאת לא מרגישה טוב, אבל בבוקר נראית בסדר.
מה קורה?
עכשיו זה רק לחכות ולראות מתי היא תענה.
״רואן, ראית אולי את השותפה שלך לעבודה?״ אחת המורות שמלמדות אותנו שאלה אותי. ״לא. היא לא מרגישה טוב. למה?״ שאלתי. ״אה..פשוט היא הייתה צריכה להציג איזה משהו היום, וגם לא מתאים לה לא להגיע ושלא נדבר על לא להודיע שהיא לא מגיעה.״ המורה אמרה בדאגה. אלוהים, אם מאבי לא כאן זה כאוס.
״תוכל אולי אתה לדבר במקומה?״ מה?
״אני? אבל אני..״ גמגמתי. ״אתה לא הבחירה הראשונה, אבל אתה הוצמדת אליה אז אתה אמור לדעת בערך על מה אתם מדברים בנושא שלכם, נכון?״
״כן אבל אני עוד לא יכול להציג את זה. למי בכלל צריך להציג את זה?״ שאלתי. ״אחד האנשים החשובים במשרד החינוך. זה יועיל לבית הספר.״ היא אמרה בגאווה. שיט. באמת זה כאוס. ״בסדר, אני אציג. אבל את תצדיקי לי את החיסורים האלו, כן?״ אמרתי והיא הנהנה.
***
ההצגה של הנושא הלכה לי גרוע. לא ידעתי איך להסביר דברים. כי אני ומאבי עדיין לא הגענו על השלב שהתאמנו על הדיבור עצמו. ואלוהים זה היה קשה. אני בטוח שהיא הייתה עושה את זה מצוין. ״אוקיינוס, איך את-״ פתחתי את דלת המרפסת ונדהמתי לראות שהחדר שלה חשוך. המיטה לא מסודרת, ועל הכרית יש כל מיני כתמים מוזרים. ״מאבי?״ קראתי אבל לא זכיתי למענה.
אני: אוקיינוס איפה את?
אני: מאבי את מדאיגה אותי.
אני: את גם לא עונה! זה מה שמלחיץ אותי גם. תעני.
אני: מאבי אם את מתחרטת עלינו אני מבין אבל לפחות תגידי לי שאת בסדר.
אני: מאבי תעני.
ואז ראיתי את הטלפון שלה זרוק על המיטה, מקבל את כל ההודעות שלא ייקראו. סלואן יודע. הרי אם היא הייתה חולה, היא הייתה שוכבת כאן. אבל היא לא, והוא זה שאמר שהיא חולה. הוא יודע איפה היא השקרן הזה.
לעזאזל. מחר אני אעשה לזה סוף. הרי אם אחשוב אלך לחדר שלו והוציא ממנו תשובות שאני יוצא מהחדר של אחותו, זה אמור להיראות לא טוב. ״איפה את אוקיינוס?..״ לחשתי והתיישבתי על הערסל ליד הספרייה שלה. לוקח את אחת מהמחברות שהיו שם וקורא. ״בגדו בסבתא שלי, בגדו באמא שלי, אבל בי לא יבגדו. אני לא אתן לזה מקום. גם אם אני תמיד מרגישה מותקפת.״
״מצפים ממנה להכול. היא אף פעם לא אמרה לא. אף אחד אף פעם לא שאל איך היא מרגישה או מה דעתה לגבי זה.״
״אתה חייב למצוא אותה.״ כנראה זה סימן. אני חייב למצוא את מאבי. לא סתם יצא שקראתי דווקא את הדף הזה.