הצטלבות-סדרת ההצטלבויות #1

פרק שלושים וארבע~

מאבי
"אני עדיין חושבת שרואן אידיוט, אבל אני כל-כך שמחה בשבילך!" יאז חיבקה אותי בהתלהבות כשסיפרתי להן ביום למחרת בבית הספר. "אני לא חושבת שהוא אידיוט, הרי מאבי בעצמה אמרה שזה מסובך מידי ובקיצור הוא עשה את זה בשבילה." אליף אמרה. עדיין לא סיפרתי להן את הכול. את זה שאני מאומצת, את הסיבה שבגללה אני ורואן נפרדנו מההתחלה.. בקיצור, את כל הסיבות והסיפורים המשנים. "נו עדיין. לא משנה, אני לא רוצה להרוס משהו כי זה רגע משמח. ומה סלואן אמר? הוא היה עם זה בסדר? כי הוא היה אנטי כזה.." הנהנתי. "לא יצא לי לדבר איתו כל-כך כי הוא לא היה בבית אתמול." לא עברה שנייה ופתאום הטלפון שלי מצלצל. "הלו?" אני עונה שומעת נשימות כבדות. "חנונית.. את, רואן... תברחו." שמעתי את סלואן אומר והוא התנשם בכבדות. "סלואן במה הסתבכת?" שאלתי וחרדה עלתה בי. "רחוב.. המלך עשרים ושלוש, תבטיחי לי... שתברחו ולא תבואו לחפש אותי." קולו נשמע עייף וצרוד. "סלואן! על מה אתה מדבר?" התחלתי להתקדם לעבר השולחן שרואן דיבר עם דקס והוא הסתכל עליי. לחצתי על כפתור הרמקול, ונתתי לו לשמוע. "תבטיחו לי...שלא... תישארו כאן. אני מצטער." אמר והשיחה התנתקה. "האיום שלו.. רואן, הוא.. הוא יהרוג אותו." אמרתי והרגשתי את הדמעות עולות ורואן הסתכל עליי וחיבק אותי. "תישארי כאן, בסדר?" אמר ונדרכתי. "לא. אני באה איתך. אולי לי יוכלו להקשיב, בך ירו." אמרתי והוא בחן אותי. "אוקיינוס, בבקשה תישארי כאן הפעם." "רואן, זה אח שלי. אני לא אתן לו לרצוח אותו." דקס, יאז ואליף הביטו בנו בפה פעור ואני ורואן יצאנו לעבר החנייה והתחלנו לנסוע באוטו שלי. "אל תצאי מהאוטו, בסדר?" אמר והסתכל עליי בלחץ. "אני רק רוצה לראות שהוא בסדר. אני רוצה לראות שאתה תהיה בסדר. אני לא יכולה לדעת שמשהו יקרה לאחד ממכם. זה יהרוג אותי." אמרתי ולחיי נרטבו מהדמעות. "אני מבטיח לך שכולנו נחזור בשלום משם. בסדר?" אמר והחזיק בידי והנהנתי ואני רק מקווה שהכול יהיה בסדר. מקווה מאוד.
הגענו לכתובת שסלואן מסר לנו ורואן התקשר למשטרה והזעיק אותם לכאן. "מה.. מה אם הוא כבר מת?" שאלתי וחרדה עלתה בי. "הוא לא, אני מבטיח לך, אוקיינוס. חכי כאן אני אלך לבדוק שהכול בסדר." אמר והתקדם להיכנס ופתאום שלושה שומרים התקרבו אלינו. "חיכינו לכם." הרגשתי שמצמידים לי לפה נייר רטוב וראייתי הפכה למטושטשת. "שלא תעזו לגעת בה!!" הצעקה של רואן היא הייתה הדבר האחרון ששמעתי.
רואן
"ניסיתי להזהיר אתכם! אמרתי לכם לא לבוא!" סלואן לחש ונשם בכבדות בזמן שישבנו לידו קשורים לכיסאות בחבל. כל-כך עלוב. פרצופו היה חבול ומלא בדם, בקושי זיהו אותו. מאבי הייתה מסוממת בכיסא לידי וגרמתי לכך שראשה ישכב על כתפיי. "למה הבאת אותה?" הוא שאל, והתעצבנתי. "כי מבין כולם בחרת להתקשר אליה. יכולת להתקשר אליי והעסק היה יותר קל. היא לא נתנה לי ללכת לבד." אמרתי ומפניו ירדו כמה דמעות. "שמח לדעת שהתעוררתם ואתם במצב רוח לדבר," מר אלקובי כיוון כלפינו אקדח ושמתי לב שמאבי מתחילה להתעורר. "לא הקשבת לי, רואן. עכשיו כולכם תמותו." הוא טען את אקדחו. "בבקשה, לא" מאבי אמרה בקול חלש. "אעשה מה שתרצה, מה שצריך רק בבקשה תשחרר אותם," היא המשיכה. "לא אני לא מוכן לזה. אוקיינוס, לא." אמרתי והתחלתי לנסות לפרום את החבל בידיי. "כדי שבהזדמנות הראשונה שתהיה לך תלכי למשטרה, ילדה? את חושבת אני מטומטם?" הוא צחק ורציתי לרצוח אותו במקום. "אני לא חושב, אני יודע שאתה מטומטם," סלואן ענה לו וכשסיימתי לפרום את הקשר בידיי עברתי לידייה של מאבי. "אה באמת, סלואן? אז מה תגיד על זה." צרור יריות נשמעו וקפצתי על מאבי איך שסיימתי לפרום את החבל שלה. הסתכלתי מאחוריי, וראיתי מלא שוטרים מתאספים סביב מר אלקובי ששכב על הריצפה, ומלא פראמדיקים מתאספים סביב סלואן. הוא נורה. אבל החלטתי כרגע לחבק ולהרגיע את מאבי ואז להסביר לה מה קרה לו, אבל כשחיבקתי אותה הרגשתי חום. הסתכלתי על ידי מעבר לכתפה וראיתי דם. מייד הסתכלתי על בטנה וחרדה עלתה בי. "אוקיינוס..את..מדממת." היא הסתכלה על בטנה וחייכה. "הכול בסדר, לא קרה כלום. זה לא כואב כל-כך." אמרה והחזקתי בראשה וליטפתי את פנייה הדמעות. "אוקיינוס, תסתכלי עליי." היא הסתכלה עליי בעיניה הכחולות ומייד תפסתי אותה מליפול על הריצפה. "שוב תפסת אותי.." היא צחקקה ועיניי החלו לדמוע כשאני מחזיק אותה בזמן שאני כורע על ברכיי. "אני אתפוס אותך גם מיליון פעם אם צריך, כל פעם מחדש ואני לא מתעייף מזה. אוקיינוס תישארי איתי תסתכלי עליי.." הרגשתי את פניי נרטבות. "הכול בסדר רואן, זה לא כואב לי."הנשימות שלה הפכו לכבדות והיא החלה לרעוד. "את רועדת ואת אומרת לי שלא כואב לך?" שאלתי וליטפתי את פנייה, בזמן שדמעותיי מרטיבות את חולצתה. "זה בטח מההלם.." ענתה. "רואן..אני..אני אוהבת אותך." התחרפנתי וקירבתי אותה אל חיקי. "אל תגידי את זה! לא ככה. לא ככה לעזאזל! אוקיינוס, אני מצטער.. קומי! אני צריך אותך..." נישקתי וליטפתי את פניה ודמעותיי הרטיבו את פניה האדומות. היא רדומה, היא רק ישנה קצת והיא תקום. ככה אני המשכתי לחשוב גם כשצוות ענק של רופאים לקח אותה ממני. "אוי אלוהים, הילדים שלי.." אווה בכתה בצד והתעצבנתי. "את בוכה?! זה בעלך עשה את זה!! האדם שבחרת להעלים עין ממעשיו!!" צעקתי והיא רק המשיכה לבכות. "אני לא ידעתי מכל זה..לא ידעתי.." התיישבתי על הריצפה ואימי- שהגיעה ברגע ששמעה חיבקה אותי. "מי ידע שמר אלקובי הזה נבל," דקס מלמל ונעמד לצידי ואימי קפאה. "איזה.. אלקובי?" היא שאלה. "אריק אלקובי," אווה מלמלה. "חתיכת בוגד." אימי מלמלה והסתכלה עליי. "ריין.." היא לחשה. "על מה את מדברת?" אווה אמרה והתקרבה אליה ואימי המשיכה להסתכל עליי. "הוא..הוא אבא שלה. בעלי לשעבר." זאת הייתה הפצצה הסופית. "הוא נשוי לי! איך זה הגיוני בכלל?" אווה שאלה והדמעות שלה רק התגברו. "הוא גם היה נשוי לי.. עד לפני שנה." אימי המשיכה להסביר. "איך הוא יכל להתחתן שוב עם מישהי אחרת בזמן שהייתם נשואים?" דקס שאל, אני לא הצלחתי לדבר. "טוב.. אריק טיפל בכל העניינים חתונה אז אני מניחה שהוא שילם הרבה כסף כדי שזאת לא תהיה בעיה." אווה המשיכה לבכות, אימי רק בהתה באווה ואני לא הזזתי את עיניי מהדלת של חדר הניתוחים. את מי אאבד? את החבר הכי טוב שלי, או את אהבת חיי? עם שניהם חלקתי ומצאתי בהם פיסות מחיי. שניהם חשובים לי. אבל אני יודע שזה נשמע אנוכי, אבל אם היא לא תצא מזה, אני אצטרף אליה. "אוי אלוהים!! סלואן!!" אווה צעקה כשהוציאו את סלואן מחדר הניתוחים. לא זיהיתי את החבר שלי. פניו מלאות בתחבושות ומכשיר הנשמה מחובר לפיו. כמה אחיות ואיזה רופא אחד לקחו אותו לאיזה חדר, וחיכיתי לראות שמאבי יוצאת אחריו, אבל במקום שהיא תצא, יצא רופא.