הצטלבות-סדרת ההצטלבויות #1

פרק שלושים ואחת~

מאבי
״על מה אתה רוצה לדבר בדיוק?״ שאלתי את רואן בזמן שהמשכתי לשכב על המיטה. ״אני לא רוצה את זה,״  אמר והוא הסתכל עליי. ״מה אתה לא רוצה? אתה יודע שאתה יכול פשוט לקום וללכת מכאן.״ הצבעתי לעבר הדלת. ״לא, אוקיינוס. אני מתכוון שאני לא רוצה את זה, את כל מה שיש בנינו עכשיו.. אני רוצה את מה שהיה קודם.״ חייכתי. ״אתה זה שהפסקת את זה. בעיה שלך, תתמודד עם התוצאות.״ ניסיתי לקום אך שכבתי בחזרה במיטה כשכאב הראש שלי סימן לי לא לקום. ״את בסדר?״ שאל והסתכלתי עליו והוא הבין את הרמז. ״לא רציתי את זה, מאבי. אף פעם לא רציתי להיפרד ממך. היה לי טוב איתך. זאת הייתה התקופה הכי טובה בחיים שלי.״
״אה כן? כי היה לך גם נוח, נכון רואן? אתה אמרת בעצמך שניצלת אותי ושאתה אף פעם לא היית מסתכל על מישהי כמוני,״ כאב לי להגיד את זה. כאב לי להגיד את זה על עצמי. ״את היחידה שאי פעם הצלחתי לראות, את היחידה שאי פעם הצלחתי לאהוב.״
ליבי עצר. הוא אמר את זה הרגע? ״טוב, חבל בשבילך, כי אתה זה שגרמת לכל זה.״
״אוקיינוס הכריחו-״
״הו, מאבי. אני רואה שהתעוררת. בדיוק שהפרמדיקים הגיעו.״ האחות חזרה וקטעה את דבריו של רואן. ״וואו, מאבי ממתי את עושה בעיות?״ קוּל נכנס ושאל. הוא מתנדב איתי בבית החולים, ולפעמים יוצא גם באמבולנסים. ״היי קול, מה נשמע?״ שאלתי ורואן נעץ בו מבט רצחני כשחיבק אותי. ״נחמד לדעת שאתם מכירים.״ האחות אמרה. ״אנחנו כבר נפנה עכשיו את החדר״ אמרתי וניסיתי לקום אבל שוב לא הצלחתי. ״הו, זה בסדר. קחו לכם כמה דקות.״ אמרה ויצאה. ״טוב, אני מניח שאת לא צריכה שאבדוק אותך.״ קול צחק ורואן נדרך. ״היי גבר, אני קול.״ הוא הושיט את ידו לרואן ורואן לחץ את ידו. ״אני רואן.״ הוא העביר את מבטו עליי ואז על רואן. כן.. סיפרתי. ״אתה רואן? חבר של מאבי?״ קול התלהב ורואן הסתכל עליי בחיוך. ״כן, אני הבן-זוג שלה.״ הוא כל-כך מרוצה מעצמו עכשיו.. ״היא סיפרה לי עלייך,
זכית גבר.״ קול אמר לו. ״כן.. זכיתי.״ חיוכו של רואן ירד והוא המשיך לדבר עם קול. ״אתם יכולים בבקשה להפסיק לדבר עליי כאילו אני לא כאן?״ אמרתי וכשניסיתי הפעם לקום, הצלחתי והתיישבתי. ״כן, בטח מאבי. אגב, סימון שלח לי הודעה.״ הוא קרץ. ״יואו. תעדכן אותי בזה.״ הוא צחק. ״ברור. את יודעת שאעשה את זה.״ אמר והתחיל לאסוף את דבריו. ״כדאי שאלך, יש לי עוד כמה מוקדים. נתראה!״ אמר והלך. ״הוא הומו.״ אמרתי וקמתי מהמיטה ונעמדתי. ״זה.. היה ברור.״ גיחך. ״מאבי אנחנו יכולים להמשיך איפה שעצרנו-״
״אוי אלוהים, את בסדר. הבהלת אותנו.״ אליף אמרה וחיבקה אותי. ״אני בסדר, רואה?״ הצבעתי על עצמי. והיא שוב חיבקה אותי. ״תודה, רואן.״ אמרה לרואן שעמד מאחוריי. ״הכול בסדר..״ הוא מלמל ונאנח. ואני, המשכתי בשלי. למרות שהייתי צריכה הרבה לשבת.
רואן
במהלך היום ניסיתי לדבר שוב עם מאבי, אבל זה לא הלך. ואני יודע מה עלול להיות המחיר אם אדבר איתה, אבל אני אתן את חיי לפני שהאבא המזוין שלה יגע בה. ״רואן, אנחנו יכולים לדבר?״ סלואן שאל לפני שעליתי על האופנוע. ״תראה, אני יודע שזה קשור אל מאבי אבל ברצינות שאני לא יכול כבר. באמת. ואני יודע מה המחיר וזה משגע אותי, אבל אולי נוכל למצוא פיתרון כלשהו.״
אמרתי והוא הנהן. ״זה מה שרציתי להגיד לך. תראה, לשניכם כואב. אני רוצה שתהיו ביחד ותדברו ואני מוכן לשלם על זה בשביל שיהיה לכם טוב.״ חיבקתי אותו. ״אף אחד מכם לא ימות, סלואן. אני מבטיח.״   ״רואן, אני מצטער. תקשיב, אני מניח שאתה מגיע לחתונה של אבא שלך היום, נכון? כי מאבי ו..ההורים שלי מגיעים לפי מה שאני יודע. אבא שלי ישים עלייך עין כל הערב כדי לוודא שאתה לא תתקרב אל מאבי.״ כיווצתי את עיניי. ״אבא שלי אמר לי שהוא הזמין אותם, אבל אני לא מבין למה שמאבי תבוא. זה לא שאני מסרב לראות אותה, פשוט..בשבילה.״ אמרתי. ״בגלל מה אבא שלי אמר לך להיפרד ממנה?״ הבנתי. ״מראית עין.. בת שתהיה זמינה.״ מלמלתי וסלואן הנהן. ״הוא יבחן אותך כל הערב. אז.. תיזהר, בסדר?״ הוא החזיק בכתפי. ״סלואן, זה לא שהוא פשוט יקח אקדח וירה בי שם מול כולם.״ גיחכתי קצת, אך הוא נראה רציני. ״אני לא יודע רואן, פשוט תוודא שלאף אחד ממכם לא יקרה כלום. אני צריך את שניכם.״ טפחתי על כתפו. ״לא יקרה כלום סלואן, אני מבטיח.״
מאבי
״אני לא רוצה לבוא.״ אמרתי לאווה. ״מאבי, את מכירה את אבא שלך, את יודעת שזה חשוב לו.״ שלחתי לעברה פרצוף זועף. ״אוקיי, לא אבא שלך. בסדר הבנתי. מאבי, את יכולה להפסיק עם זה?״ גלגלתי עיניים. ״להפסיק עם מה בדיוק? שיקרתם לי כל החיים שלי.״ אמרתי. ״כל יום מישהו אחר מגלה שהוא מאמץ!״
״כן? אבל לא כל יום מישהו אחר מגלה את העובדה שהוא נולד להורים מתעללים ואלכוהוליסטים!״ היא נראתה מוכת הלם. ״סלואן סיפר לי. אז את המשפטים ואת הטענות שלך תשמרי אצלך. אני לא באה.״ הצבתי עובדה. ״מה היא אמרה?״ פתאום מי שאמור להיות אבי המאמץ נכנס לחדר שלי. ״ילדה, את באה לחתונה הזאת.״ אמר והתייצב מולי. בחיים לא שמעתי אותו מדבר כל-כך הרבה. ״אני לא! אני לא חייבת לבוא וגם לא בא לי.״ הוא סטר לי. כן. הוא סטר לי. הסתכלתי עליו ועל אווה בהלם. הכלבה אפילו לא אמרה לו מילה. ״רואן וסלואן דפקו אותך לגמרי, ילדה. אם את לא תקשיבי לי את תחטפי.״ התחלתי לחייך. ״תגידי לי, את רוצה שוב סטירה?״ אמר אך הרגשתי שלא שמעתי את זה. ״אני אבוא.״ הרגשתי דמעות יורדות מעיניי ומרטיבות את לחיי. הוא הסתכל עליי בגועל. ״קחי את הילדה לפסיכיאטר, אווה. היא הפכה לדפוקה.״ הוא יצא מהחדר וטרק אחריו את הדלת. ״לכי,״ אמרתי לה. ״אני אתארגן ואבוא. טוב?״ המשכתי והיא הנהנה ויצאה, ואז התחלתי לבכות. הוצאתי מהארון שלי שמלה כחולה פשוטה לגמרי עם שרוולים ארוכים ומחשוף בכתפיים ובצוואר והחצאית לא כל-כך ארוכה. מרחתי על הפנים שלי קצת מייקאפ ורימל על הריסים. רק לחייך וזהו, כי כבר אני לא מרגישה שאני יכולה להרגיש רע יותר מאיך שאני מרגישה עכשיו. "עשית בשכל, ילדה." אבי אמר בזמן שנכנסתי לאוטו. אף אחד לא דיבר במהלך הנסיעה ואפילו לא לנשום. וכשהגענו, עוד יותר הרגשתי חנוקה. האולם היה מפואר ולאחר שאווה ובעלה לחצו ידיים לאביו של רואן, נכנסנו. ישר ראיתי אותו עומד בצד האולם. כאילו המבט שלי תמיד יודע איפה הוא נמצא באופן טבעי. "אני הולכת לשירותים." אמרתי להוריי בזמן שהתיישבו ליד אחד השולחנות והלכתי. הסתכלתי על עצמי במראה ולא זיהיתי את עצמי. למה אני כל-כך חיוורת? איפה החיוך שלי? השפרצתי על פניי מים ויצאתי מהשירותים, עד שמישהו חסם לי את היציאה. "מה אתה רוצה, רואן?" שאלתי באדישות. "אותך," אמר בפשטות. "טוב, בעיה שלך. אני גם ככה לא מעוניינת לדבר איתך." "את יודעת שגם אם תתחילי עכשיו לדבר איתי רגיל את פשוט לא יודעת לשקר." גיחכתי. "אני מצליחה לשקר את עצמי אפילו," "עליי את לא מצליחה לעבוד. " הוא השיב בחזרה. "אני לא הייתי רצינית כלפייך." הוא גיחך. "את מצליחה לשקר רק את עצמך, אוקיינוס. אותי את לא מצליחה.. אני רק רוצה לספר לך את האמת לגביי כמה דברים כי אומנם את חושבת שלא אבל את עדיין שלי, מאבי. אני פשוט רק צריך להוכיח לך את זה." הוא לחש באוזני ונתן לי נשיקה על הלחי. "בואי נדבר מאוחר יותר, טוב אוקיינוס?" הוא ליטף את פניי והלך. לא ידעתי איך לענות, או בכלל.. איך להגיב?