הצטלבות-סדרת ההצטלבויות #1

פרק שמונה עשרה~

טריגר
רואן
״אתה בסדר?״ סלואן שאל כשהתיישבתי לצידו לאחר ההפסד שלי. שלחתי אליו מבט אדיש. ״כן. אני בסדר לגמרי.״ מלמלתי בכעס וסובבתי את ראשי ממנו. ״פאק..אתה אתה אוהב אותה. אתה ממש אוהב אותה.״ ההבנה חילחלה אליו. ״זה מספיק הוכחה בשבילך? שאני אצטרך להפסיד עוד?״ פניתי אליו בכעס. ״סלואן..אני מצטער שלא הייתי כנה איתך, בסדר? אני מצטער שזה יצא ככה..אבל אתה חייב להגיד לי איפה היא. ברצינות, סלואן. היא רק שלושה ימים לא כאן וזה מחרפן אותי.״ הוא הביט עליי וגיחך קצת. ״אז בגלל זה אתה פחות..הבנתי אותך.״ הוא חייך קצת וצחק. ״היא בבית החולים הפרטי ג׳ונסון.״ קפצתי. ״מה? בית חולים?!״ שאלתי והוא הוריד את ראשו. ״מה קרה?״ שאלתי.
״תספר לי, סלואן!״ התעצבנתי כבר. ״היא בערך..בגללי שם..״
״מה זאת אומרת לעזאזל?!״ התעקשתי והרגשתי מחנק. ״הייתי..מקיא לרוב..מכל הדברים והערבים שלנו ביחד..והיא תמיד הייתה שם לעזור לי. וכשההורים שלי שאלו אותה, היא אמרה שהיא פשוט לא הרגישה טוב והקיאה. היא חיפתה עליי כי היא ידעה שגם ככה הקשר עם ההורים שלי לא טוב, ואם הם ידעו..זה לא יהיה טוב. אז ההורים שלי חשבו שהיא פוגעת בעצמה כי היא גם רזתה בזמן האחרון והם עשו אחד ועוד אחד ו..״
״אישפוז כפייתי למניעת פגיעה עצמית.״ השלמתי אותו וקמתי והוא קם אחריי. ״איך לעזאזל יכולת?!״ הצמדתי אותו לקיר ותפסתי בצווארון חולצתו. ״היא אחותך! איזה מין אח אתה בדיוק?!״ המשכתי לצעוק עליו. ״חבר׳ה תרגעו!״ מארק הפריד בנינו. ״אני מצטער, אוקיי? לא חשבתי בצלילות-״
״מתי אתה כן חושב בצלילות, חתיכת אידיוט?״ התזתי והוא קפא.
״איפה דקס?״ סלואן פתאום שאל. ״חבר׳ה..נהיה לו פנצ׳ר באמצע. די הפסדנו.״ מארק הכריז. ״ולא יכולת לעלות במקומו?!״ כעסתי. ״לא אמרת לי!״ צעק. ״אתה אמור לדעת שאתה גיבוי!״ סלואן צעק עליו. ״דקס בסדר לפחות?״ הוא הנהן. ״סלואן, תטפל כאן בעניינים. אני הולך לטפל בעניין אחר.״ לקחתי את מפתחות האופנוע. ״רואן אם זה קשור אל-״
״אין לך זכות להגיד לי לא.״ עניתי לו ויצאתי.
השעה שלוש לפנות בוקר, ובית החולים ג׳ונסון במרחק של שעתיים ממני. אבל זאת לא בעיה בשבילי לוותר על כמה שעות שינה בשבילה.
מאבי
״אני לא עשיתי כלום אני נשבעת! אמא! תגידי להם!״ צעקתי לאימי בזמן שהחזיקו אותי בדרך לבית חולים. ״אמא בבקשה! אבא..״ קראתי למרות שידעתי שהוא לא יתייחס. ״מאבי זה בסדר, זה מקום בטוח כאן.״ הפסיכולוגית שליוותה אותי בדרך אמרה. ״אני לא עשיתי לעצמי כלום! ואני לא צריכה אותך כרגע בחיים שלי. זה סלואן, לא אני.״
״אוי חמודה..המצב לא ישתנה אם תפילי אותו על אחיך.״
״מאבי..מאבי קומי..״ שמעתי קול אומר לי ומלטף את ראשי.
״לא..אני לא רוצה ללכת..״ מלמלתי. ״מאבי..קומי. אני כאן.״ אותו קול מוכר המשיך לדבר. רגע. לא יכול להיות. ״אוקיינוס, זה רק סיוט-״ קמתי והוצאתי אוויר ופתאום ידיים חמות לקחו אותי והצמידו אותי לגוף חם. ״אני כאן איתך, אוקיינוס.״ רואן אמר וליטף את גבי. ״מה אתה עושה כאן?״ לחשתי. השעה הייתה חמש בבוקר. ״אני כאן בשבילך. באתי לקחת אותך מכאן.״ הוא ליטף את לחיי והביט בי אל תוך עיניי עם עיניו הכחולות. ״איך תיקח אותי? לא ישחררו אותי מפה.״ אמרתי והוא חייך. ״אז אני מניח שאצטרך לחטוף אותך, אוקיינוס.״ הוא העביר את שיערי מאחורי אוזניי. ״אבל אם את רוצה לצאת מכאן, צריך לצאת עכשיו כדי שלא ישימו לב.״ הוא קם והחל לסדר את התיק שלי. ״בטח..רק אני אשחרר את עצמי מכאן.״ התחלתי להוציא בעדינות את האינפוזיה ואז רואן הושיט לי נייר והצמדתי אותו לידי אחרי שהוצאתי את האינפוזיה. ״עכשיו אפשר ללכת,״ חייך ופתח את החלון שהיה בחדר. המחלקה שלי הייתה בקומת קרקע, ככה שזאת לא הייתה בעיה לברוח ממנה. פשוט צריך קצת עזרה. ״את תצטרכי את זה.״ הוא הושיט לי קסדה. ״מה? למה שאני אצטרך-״ עצרתי את עצמי כשראיתי את האופנוע שלו. ״זה מפלצת.״ אמרתי על האופנוע והוא צחק. ״באמת, אוקיינוס. זה רק אופנוע בסך הכול.״ ענה.
״לא, זאת מפלצת שהורגת אנשים.״
״טוב. אז את כנראה מדברת עם רוח. עכשיו, כדי שתעלי אם את לא רוצה להיתפס.״ חבשתי את הקסדה ועליתי על האופנוע. החזקתי בצידי המפלצת הזאת ועצמתי את עיניי. ״הייתי מציע לך להחזיק במשהו חזק יותר.״ אמר וגיחך. ״נראה לי זה בסדר. פשוט תתחיל לנסוע.״ אבל בשנייה הראשונה שהוא התחיל לנסוע עזבתי את אחיזתי באופנוע ותפסתי בו והוא עצר. ״נראה לך שזה בסדר, אה?״ הוא צחק. ״במקרה וטעיתי.״
״במקרה ואני צדקתי.״
״אז לאן אנחנו נוסעים?״ שאלתי. ״הבית שלך זאת לא אופציה, ואני לא יודע על איזה עוד מקום אפשר,״ ענה. ״אם אני אלך הביתה זה יהיה בלאגן.״ אמרתי והתאכזבתי שאני לא יכולה ללכת לבית שלי. ״תקשיבי. אפשר ללכת לבית שלי, לפחות לנוח שם כמה שעות. אבל אחר-כך נצטרך לעוף משם כדי שלא יראו אותנו.״
״רואן, אני לא מתכוונת לגרום לך לחזור למקום שאתה לא רוצה להיות בו. מצידי לשבת על איזה ספסל ברחוב וזהו.״ הצעתי.
״לא. גם ככה אני התגעגעתי קצת לחדר שלי.״ קרץ והמשיך לנסוע. התקרבנו לאזור ופתאום אחוזה- אומנם לא כמו שלנו, אלא קטנה יותר, התגלתה. היא נמצאת בתוך יער קטן, מנותקת מהכול.
״אנחנו נצטרך להיכנס דרך החלון.״ רואן אמר ועזר לי לקום מהאופנוע. התקדמנו מעץ לעץ ומשיח לשיח לאט כדי שלא יבחינו בנו. ואז הבנתי. זה היה ברור שרואן יכנס לבית שלי ככה מין הסתם כמו גנב, אבל אפילו בבית שלו- הוא נכנס ככה. שזה עצוב,
״אוקיי, אז זה החדר שלי.״ כשנכנסנו לחדרו דרך החלון ציורי גראפיטי מרהיבים עיטרו אותו, שולחן עבודה עם מחשב ענק ולידו ארון הבגדים ליד החלון. מול הארון, הייתה מיטה ענקית עם מצעים שחורים ומסודרים, ובצד השני היה חדר נוסף לאמבטיה. ״אתה ציירת את כל אלו?״ שאלתי והתקרבתי אל הקירות. ״כן. שיעמם לי פעם אחת שהייתי ילד, ופשוט התחלתי לצייר על הקיר. אני גם זוכר שעשיתי את זה בכוונה כדי לעצבן את אבא שלי. ספויילר: זה עבד.״ הוא הלך לעבר הארון שלו וזרק לעברי חולצה ומכנס טרנינג. ״רואן, יש לי בגדים משלי.״ אמרתי והחזקתי את התיק שלי. ״ממ..אני לא חושב שיהיה לך נוח לישון עם ג׳ינס וחולצה קצרה. אני טועה?״ שאל וצחק. לא ידעתי איזה בגדים יש לי בתיק מכיוון שלא אני ארזתי אותו, והוא סידר אותו אז אני בטוחה שהוא ראה מה יש לי שם. ״אה..לא..נראה לי.״ לקחתי את הבגדים שהוא זרק על המיטה והלכתי לעבר האמבטיה.
אחרי ששמתי את הבגדים, הייתי צריכה לקשור את המכנס עם גומיית שיער בשביל שלא יפול.
ואחרי שהינדסתי את הבגדים כדי שיראו בסדר, יצאתי. רואן בדיוק חזר לחדר עם מגש אוכל בידיו. ״וואו. הבגדים ענקיים,
אה?״ הוא צחק. ״כן, הם ענקיים.״ צחקתי איתו. ״אתה הכנת?״ שאלתי והוא הנהן. ״ניצלתי את זה שהעוזרת בית בהפסקה, אז פשוט ניגשתי והכנתי לנו לאכול. ואני חייב להגיד, אוקיינוס. בחיים שלי לא חשבתי שאראה אותך ככה,״ הוא המשיך לצחוק.
״כן טוב, אני בחיים לא חשבתי שארצה לראות אותך בסביבתי. מספיק טוב?״
״ממ..תצטרכי לעבוד על זה.״
״אני לא ותיקה כמוך בדברים האלה, אתה יודע.״ הוא עצר. ״רגע, אני הראשון שהיית איתו אי-פעם ככה?״ הסמקתי. ״כן..״ לחשתי.
״טוב, תתפלאי לדעת אבל גם את הראשונה שלי בדבר הזה. אף פעם לא הרגשתי ככה כלפיי מישהי.״ הוא חייך בעצמו. ״אבל מי ידע שאמצא את זה בסוף באחותו הקטנה של החבר שלי?״ נדרכתי. ״סלואן יודע על זה?״ שאלתי בלחץ. ״טוב, דיי רבנו מכות בגלל כל העניין הזה..״ הטה את ראשו. ״הוא הרביץ לך?״ שאלתי.
״אני הרבצתי לו, כי רציתי שיגיד לי איפה את כי ידעתי שהוא יודע. ואז כבר אמרתי את זה. כי באותו ערב באתי אלייך הביתה ולא היית שם. הוא אמר לי שלא באת באותו יום לבית הספר כי את חולה, האמנתי. אבל אחרי שראיתי שאת לא בבית שלך, לא יכולתי לשתוק. זה עיצבן אותי.״ הוא החזיק בעורפו. ״התעצבנת בגללי?״ שאלתי וחיוך עלה על פניי. לא חשבתי שאי פעם יהיה לי אכפת ממני. לרואן, הבן-אדם שנראה הכי לא אכפתי בעולם. ״טוב, כן. אני דאגתי לך. די התחרפנתי. את מוזמנת לשאול את דקס, הוא עד אמין.״
״אני בהחלט אשאל.״ חייכתי והוא גיחך.