הצטלבות-סדרת ההצטלבויות #1

פרק תשע עשרה~

רואן
ליטפתי את ראשה של מאבי בזמן שראשה נח על חזי כשישנה.
האזנתי לנשימותיה והתענגתי על ריחה. ״רואן?״ אבי פתאום פתח את דלת חדרי ומיהרתי להסתיר את מאבי מפניו. התקדמתי לעברו וסגרתי את דלת חדרי כך שיכל לראות רק אותי. ״השתדרגת אה?״ הוא גיחך וסגרתי את הדלת עוד קצת. ״מה אתה רוצה?״ שאלתי וחרקתי את שיניי. ״הייתי אומר שאני הייתי רוצה איזה ״שלום אבא״ אבל זה לא המקרה. קודם כל, אני שמח לדעת שאתה מרגיש כאן בנוח מספיק בשביל להביא לכאן את הזו-״
״פאקינג אל תדבר עליה, ברור לך?״ התעצבנתי והתאפקתי לא לחנוק אותו. ״ותגיע כבר לפואנטה, לעזאזל.״ אמרתי והוא המשיך לגחך. ״טוב, רציתי להגיד לך שאני ומרילין מתחתנים. אני מצפה ממך לבוא.״ הלסת שלי נשמטה. ״אז אתה מתחתן איתה? אחרי כל מה שהיא עשתה לי?״ הרגשתי שהוא מסובב שוב את הסכין בליבי שהוא תקע שם ממזמן. ״תפסיק לקשקש, רואן. בקיצור, החתונה עוד שלושה שבועות. אני מצפה ממך לבוא. אין לי יותר דרישות ממך. אה, וגם תפסיק לישון ברחובות, לעזאזל. יש לך כאן בית ומיטה. אנשים מתחננים שיהיה להם מה שיש לך.״ אמר והתחלתי לצחוק. ״אין מצב. פתאום כשאתה פיכח אתה נזכר בי עד כדי כך שאתה דואג שאני אהיה בבית? זה פתטי. המקום הזה כבר ממזמן לא הבית שלי, מניאק. ואתה גרמת לו להפוך לבית האימה שהוא. אז בשביל המצפון ה״גדול״ שיש לך, אל תדאג. אני לא ישן ברחובות.״ אמרתי והוא גילגל את עיניו. ״אה. אני אפילו לא אשאל איפה זה, כי אני מניח שאני יודע את התשובה..״ הוא ניסה להעיף מבט במאבי אך חסמתי את מבטו. ״רואן, זה לא שאפגע בה. אתה לא צריך לשחק אותה עכשיו איזה ג׳נטלמן, כי אתה לא. ואני בטוח שזה לא יחזיק מעמד גג עוד יומיים. ואני מגזים.״ התעצבנתי. ״מה לעזאזל הבעיה שלך?״ הכנסתי את ידיי לכיסים במכנס שלי כדי לא לחנוק אותו. ״הבעיה שלי היא..שאני שומע כל מיני דיבורים שלא מוצאים חן בעיניי, רואן. ישן בבית של בחורה כמו מסכן? פתאום נחלש ומחליט להתמקד רק בה? תאמין לי, זה לא יצליח. לא כשזה אתה. אני מציע לך, תן לבחורה המסכנה ללכת. הדמעות שלה לא שוות עלייך.״
״אתה? שמחליף בחורות כמו גרביים כל שני וחמישי? אתה מציע לי את החרא הזה? אז אני אגיד לך מה, אתה מוזמן לדחוף את השיט הזה לתחת. אני לא יודע מאיפה אתה יודע את כל הדברים האלו אבל השיחה שלנו כאן הסתיימה.״ טרקתי לו את הדלת בפרצוף וחזרתי למיטה ומייד זוג ידיים עטף אותי. ״אני לא אלך. וזה שאתה נעזר בי זה לא אומר שאתה חלש.״ היא חיבקה אותי והסתכלה עליי בעיניה הכחולות שמזכירות את האוקיינוס. נישקתי את מצחה וליטפתי את פנייה. ״אני יודע. למרות שמגיע לך מישהו טוב יותר, אבל אני לא מתכוון להיפרד ממך בגלל זה. יודעת למה? כי אני אנוכי מידי בשביל לתת לך ללכת בגלל זה.״ למרות שידעתי בתוכי, שאם היא תבקש. רק אם היא באמת תרצה, אתן לה.
מאבי
״את רוצה שאכנס איתך?״ רואן שאל לאחר שעמדנו מול פתח ביתי. והרגשתי את ההרגשה הכי מגעילה שיש, בגידה. ״אני לא מתכוונת להישאר כאן אחרי זה. אולי עדיף שתישאר כאן,״ אמרתי והוא חיבק אותי. ״פשוט תוציאי עליהם את זה, בסדר? אל תחשבי על אף אחד אחר מלבד עצמך.״ הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי וחייך. ״בהצלחה,״ אמר והתקדמתי. פתחתי את דלת האחוזה שמשמשת אותי לבית. ידעתי שהיא פתוחה, כי שמתי לב שאחת העובדות שמה לב שאני עומדת בחוץ אז אני מניחה שהיא השאירה עבורי את הדלת פתוחה. ״אמא״ קראתי כשנכנסתי לעבר הסלון והיא בדיוק דיברה עם אבי. ״מאבי? אלוהים את כאן. כל-כך דאגתי כשהרופאים התקשרו מוקדם יותר-״
״אז עכשיו את דואגת?״ גיחכתי. ״מאבי, את הבת שלי. ברור שאני דואגת לך-״
״לא את לא! אם את היית דואגת לי היית נותנת לי להסביר לך מה העניין לפני ששלחת אותי לשם! זאת לא נקראת דאגה, אמא. זה לא! איך יכולת?״ הדמעות איימו לרדת כשנזכרתי ברגעים שזה קרה. ״מאבי..אני..״ היא גימגמה. ״את יודעת? זאת לא אני זאת שהקיאה כל הזמן! זה היה סלואן. כי אני אגיד לך משהו שבטח הכחשת-הבן שלך לקח ולוקח סמים. ובגלל שריחמתי עליו כל הזמן הזה, ובשביל למנוע מריבות קשות וויכוחים קשים בבית לקחתי את זה על עצמי. אמרתי לך שאני לא מרגישה טוב ועוד בשביל למנוע את כל הבלאגן הזה. אבל מסתבר שרק חפרתי לעצמי בור.״ דמעות ירדו מעיניה. ״מאבי, בבקשה-״
״היא צודקת.״ בדיוק סלואן נכנס וקטע אותה. ״אני אשם. זאת לא מאבי. מאבי צדקה עד עכשיו.״ הוא הסתכל עליי והנהן. ״סלואן ג׳ייס אלקובי! תהיה לנו שיחה רצינית אחר-כך!״ היא צעקה עליו והוא צחק. ״את ידעת ופשוט העדפת להכחיש. לא זוכרת? הצמדת לי שומרי ראש, שלרעתך הצלחתי להתחמק מהם בלי בעיה.״ היא נדהמה. ״חשבתי שדיברנו על זה סלואן. אבל כנראה שזה לא נכנס לך לראש מספיק.״ אימי אמרה וסלואן נאנח. וכמובן, אבי רק ישב בצד והסתכל. ״אנחנו מדברים על אחותי כרגע. לא עליי. מצידי תצעקי ותטיפי לי מוסר כמה שאת רוצה אחר-כך.״ אחותי. סלואן קרא לי ככה רק לעיתים נדירות, וגם כשהעניין היה רציני.
״את יודעת מה, אמא? התרגלתי לזה. אני מרגישה שניצלתם אותי בתור בובת ראווה. הרי על סלואן ידעת פחות או יותר. ואני והוא הפכים. זה כאילו השתמשתם בי כדי לכפר עליו. תמיד דאגתם להציג אותי קודם, תמיד דאגתם שיראו אותי תמיד, תמיד דאגתם שאהיה מסודרת. אבל זה בסדר. אני הפסקתי לעשות מה שאת תגידי לי. כמובן, אני אשאר בדיוק כמו שאני כי אני אוהבת את זה. אבל בחלק שנוגע אלייך, מצידי תקחי לך מישהו אחר.״ אמרתי והיא בכתה. ״אני מצטערת..אני לא התכוונתי שזה יהיה ככה! אני רק דאגתי לך.. לא חשבתי..לא חשבתי. פשוט לא חשבתי. ולעזאזל! אתה מוכן להגיד משהו?!״ היא צעקה אל אבי והוא הרים את כתפיו. כרגיל, לא ענה. ״מאבי, אני אדבר עם מי שצריך. את חוזרת הביתה, כן?״ אימי שאלה והיא נראתה פגועה. ״לא..נראה לי שאני צריכה כמה ימים להירגע. אבל אני אבוא אקח דברים.״ היא הנהנה. ״את רוצה אולי אז את הדירה ליד החוף? זה גם קרוב לבית הספר יותר.״ היא אמרה והושיטה לי מפתח. ״לכי לשם. תקחי את הזמן. כמה שאת צריכה.״ היא חייכה חיוך פגוע והנהנתי. הלכתי לחדר שלי, לקחתי כמה דברים חיוניים בתיק ויצאתי. ואז סלואן עצר אותי לפני שיצאתי. ״אני מצטער. הייתי אח נורא. את סולחת לי?״ שאל. ״תצטרך להתאמץ יותר. אבל כן. נפתח דף חדש.״ אמרתי והוא חייך. ״דרך אגב, אני יודע שאלו הבגדים של רואן,״ הוא הסתכל על בגדיי-שמרוב חוסר הריכוז שלי, שכחתי להחליף וקרץ. ״תרחיק ממני את המחשבות המלוכלכות שלך, סוטה.״ אמרתי והוא צחק. ״דיברתי איתו. הוא מחכה לך בחוץ.״ אמר ויצאתי מהאחוזה.