הצטלבות-סדרת ההצטלבויות #1

פרק שלושים ושלוש~

רואן
״תסלח לי שאני מגיבה ככה, פשוט קשה לי להאמין.״ אמרה ודמעותיה הרטיבו את ידיה לאחר שסיפרתי לה למה אבא שלה גרם ואיך הוא איים עליי ועל סלואן עם חייה. ״אני יודע שזה לא קל,
גם לי לא. אני רק רוצה שנמצא פיתרון.״ אמרתי וחיבקתי אותה וליטפתי את שיערה. ״אני יודעת שלאבא שלי אין גישה לכספים, אלא רק לאמא שלי.״ היא ניגבה את פניה ואמרה. ״זאת אומרת.. שאין עליו משהו שיכול להרוס לך.. הוא לא יוכל לפגוע לך בלימודים, אוקיינוס.״ התעודדתי. ״אבל מי אמר שהוא לא יפגע בך ובסלואן? אתם היחידים שיש לי מלבד אליף ויאז.״ אמרה והסתכלתי על פניה ונישקתי קלות את שפתיה. ״אני מבטיח לך שאף אחד לא ימות, אוקיי?״ חיככתי את אפי באפה. ״לא יקרה לאף אחד כלום. אל תפחדי.״ חיבקתי אותה שוב. ״אנחנו ביחד עכשיו?..״ שאלה בלחישה. ״מבחינתי, אף פעם לא נפרדנו.״ עניתי והיא חייכה. ״דיברנו יפה מאוד לאור העובדה ששנינו שיכורים, אה?״ היא צחקה. ״דבר בשם עצמך, שתיתי רק שלוש כוסות.״
״ועדיין התעלפת מהן כשסלואן לקח אותך.״
״הוא הביא אותי לכאן? אלוהים, מה פספסתי?״ לא הרבה, אני מניח. ״לא משהו חשוב כל-כך. אבא שלי בסוף השפיל אותה ולא התחתן איתה.״ היא חייכה. ״מגיע לה.״ בהחלט. ״כואב לי הראש,״ אמרתי ושכבתי על המיטה. ״גם לי. תגיד, כשנקום לא נשכח את השיחה הזאת, נכון?״ שאלה והניחה את ראשה על חזי. ״אני בחיים שלי לא אשכח את השיחה הזאת,״ כי אחרי השיחה הזאת הלב שלי הפך לשלם שוב. ברור שאזכור אותה. ״התגעגעתי אלייך,״ הסתכלתי על פניה וראיתי שהיא מסתכלת עליי. ״דאגתי לך כל-כך אוקיינוס, כשראיתי.. כשהתעלפת.. לעזאזל, אפילו כששתית..״
״הכול בסדר עכשיו, רואן. אנחנו ביחד. אני לא מתכוונת לעזוב אותך.״ היא החזיקה חזק בידי. ״אם חשבת שאתן לזה לקרות, תחשבי שוב. אוקיינוס שלי.״ היא נרדמה על כתפי וליטפתי את שיערה, ואז לאט לאט.. נרדמתי גם אני. סוף כל סוף שאני יושן טוב.
***
״בחיים שלי לא חשבתי שאשמח לראות אותך כאן איתה,״ קולו של סלואן העיר אותי והוא הביט עליי ועל מאבי ישנים. היא עדיין הייתה רדומה על כתפי. ״חתיכת חמור אחד, לא לימדו אותך לדפוק?״ אמרתי לו והוא צחק. ״לימדו ודפקתי, אגב. אבל אתכם לא לימדו שעון כנראה. השעה אחת בצהריים.״ הסתכלתי לעבר השעון שתלוי על הקיר. ״עברנו לילה ארוך.״
״אה כן? כזה שאם אזיז את השמיכה קצת הצידה, אראה רק עור?״
״חתיכת סוטה שכמוך, ולא. לא תמצא שום דבר.״ קמתי מהמיטה ונעמדתי מולו. ״כן כי הפכת לקדוש מתחסד. הייתי שואל אותך משהו אם היא לא הייתה כאן. מה הולך? אתם ביחד שוב?״ הנהנתי. ״סיפרתי לה. סלואן, יש בי חלק שמתחרט על זה שסיפרתי, אני מתכוון- כן היא חזרה אליי ואני הכי מאושר שיש אבל האם זה יהיה שווה את המחיר העתידי?״ הוא הסתכל עליי וגיחך. ״מה?״ שאלתי. ״תקשיב, הדיבור שלך.. זה הורג אותי. איך השתנתה לך השפה.״ הוא צחק וגלגלתי את עיניי. ״מצחיק מאוד. מאוד בוגר, סלואן. עכשיו אתה מוכן להתייחס למה שאמרתי?״ ״כן. אתה צודק לגמרי. אבל תקשיב, אני רוצה שאתה רק תדאג לעצמך ולה, אוקיי? כל השאר לא אמור לעניין אתכם.״ הוא טפח על כתפי וסימן לי להירגע, אבל לא נרגעתי. ״חדשות פחות טובות, הודחנו מהתחרות.״ הוא אמר. ״מה? למה? איך?״ תחושת אכזבה הציפה את חזי. ״כי לא הגענו לתחרויות, דקס וברוּקלין לא הצליחו להחזיק את זה לבד, אז הודחנו, אלא אם כן איזו קבוצה אחרת תפסיד ואז יעשו לנו מיונים כבר לארצית.״ פיסה של תקווה חזרה אליי. ״אנחנו חייבים שקבוצה אחת תודח, כל העבודה שלנו תלך לפח.״ הצבתי עובדה. ״אני ודקס על זה. אנחנו נמצא משהו מסריח על שאר הקבוצות ונדווח. אל תדאג לזה.״ אמר. ״ומסתבר שלהיות חביב המורים כמו מאבי משתלם, קיבלתם מאה בלי להציג בכלל.״
התחלתי לצחוק. ״טוב, אני אלך. בהצלחה רואן.״ אמר לי ויצא מהחדר, ואני עמדתי והסתכלתי עליה. ״יצור מוזר שכמוך שיפה בכל מצב.״ מלמלתי בחיוך ונישקתי את מצחה. ״אני יכולה להגיד אותו הדבר גם עלייך. מה השעה בכלל?״ היא מלמלה ובדקה את הטלפון שלה. ״פספסנו לימודים, אבל אל תדאגי לא היה היום משהו משמעותי, בדקתי.״ היא צחקה. ״מבחינתך לא. מבחינתי, כן.״ היא קמה מהמיטה והוציאה בגדים מהארון ואז סרקה את בגדי. ״לקחת לי סוואטצ׳רט?״ היא שאלה והחלה לצחוק. ״כן. מה הבעיה?״ שאלתי בחיוך כשראיתי אותה צוחקת. ״זה סוואטצ׳רט של טיול שנתי. "המורה תודי שאף פעם לא קיבלת מחזור כזה." אני הייתי בהלם שהמורה שלי זרמה אז." היא צחקה וגם אני. "אצלנו זה היה "גם זה יהפוך לפיג'מה" והיום זה כבר בזבל." שנינו צחקנו ועטפתי אותה בחיבוק. "הודחנו מהתחרות," אמרתי בכנות. "ואיך אתה לגבי זה?" שאלה. "זה מבאס,אבל אם נמצא איזה משהו מלוכלך על אחת הקבוצות יחזירו אותנו לארצי. ובכנות, זאת לא בעיה." היא חייכה. "אני בטוחה שכבר תמצאו משהו. אבל, למה הוציאו אתכם מהתחרות בכלל?" "פשוט לא התייצבנו לתחרויות. אני לא, וגם סלואן. דקס וברוּקלין לא הצליחו לנהל את זה לבד. וגם מארק נעלם אז זה לא ממש מועיל." נאנחתי והתיישבתי על המיטה והיא התיישבה לידי. "זאת הייתה.. עדיין.. בין התקופות הכי קשות בחיים שלי, שלנו. אני מתכוונת.. לא חשבתי שאי פעם יקרה לי דבר כזה." גיחכתי קצת. "אני יודע למה את מתכוונת, אוקיינוס. את לא צריכה להסביר לי את עצמך." אמרתי ונישקתי את מצחה. "הוא פה בבית.. אולי עדיף שתלך, רואן? פשוט כדי שלא יקרה משהו-"קטעתי אותה בנשיקה. "אוקיינוס, הכול יהיה בסדר. אני מבטיח. האיש הזה לא יעשה כלום."
"הלימודים כבר לא מפחידים אותי. העניין הוא שאם אתה או סלואן תפגעו אני לא יודעת מה אעשה." לחשה. "מישהי פעם, גרמה לי להבין שגם אם הכול נראה חרא, תמיד יש משהו ורוד. או, במקרה שלנו, כחול." היא גיחכה קצת ונשענה עליי. הרגשתי שהלב שלי שלם עכשיו, אז למה אני עדיין מרגיש שזה רק השקט שלפני הסערה?