הצטלבות-סדרת ההצטלבויות #1

פרק שלושים וחמש~

רואן
"מאבי?," לחשתי וכולנו התקרבנו לעבר הרופא. דמעות החלו לרדת מעיניי. אני לא מקבל את זה. אני לא מקבל את זה. "הניתוח היה קשה אצלה, מה שהפתיע אותנו כי לעומת סלואן, שאצלו חדר שלושה קליעים, אליה חדרו שניים."
לא. אני לא יודע מה לחשוב. "היא חיה," הוא אמר והרגשתי שיורדת לי אבן מהלב. היא חיה. היא בחיים. "אבל?"
אווה שאלה. ברור שיש אבל. תמיד יש אבל. "הצלחנו להוציא רק קליע אחד במהלך הניתוח ובגלל זה הוא היה קשה, הקליע השני חדר עמוק ולא רצינו לקחת סיכון. היא תהיה במעקב, ובעתיד תעבור ניתוח נוסף. הקליע לא יעמיד אותה במצב מסכן חיים אם היא לא תהיה תחת השפעה של לחץ יתר, שמחת יתר, עצבות וכמובן פגיעה גופנית אחרת." שיננתי את ההנחיות האלו בעל פה. אני לא אתן שמשהו יקרה לה יותר. לא עוד. ואז, כמה אחיות אחרות הוציאו את המיטה של מאבי מהחדר ניתוחים ומייד נצמדתי למיטה שלה. לא שמתי לב איך האחרים הגיבו וזה גם לא עניין אותי. רק היא. רק פאקינג היא. מורדמת ומונשמת. כשהגענו לחדר התאוששות ששייכו אותו אליה, מיטה ליד סלואן, מייד התיישבתי לידה. אווה יכולה לחכות. לעזאזל, כולם יכולים לחכות. "אני מצטער כל-כך," ישר אמרתי ונישקתי את ידה. "אני מצטער שלא הצלחתי לעשות את הדבר הבסיסי ביותר, לשמור עלייך." המשכתי. לא אכפת לי מי שומע אותי. ואם אני לא טועה, נראה לי שמישהו יצא מהחדר.  לא אכפת לי. "רואן.. אולי תלך תתקלח? אנחנו פה איתה בינתיים וגם הבנתי שחברות שלה בדרך.." אימי אמרה לי אך הנדתי בראשי. "לא. אני לא משאיר אותה לבד יותר. הבטחתי לה שאני אשמור עליה ו.." התחלתי להחנק מהדמעות ואימי חיבקה אותי. "למה לא הצלחתי.." מלמלתי והדמעות חנקו אותי. "עובדה שהיא בחיים רואן, זה יכל להיות גרוע יותר." סידרתי את עצמי והבנתי שהחולצה שלי מוכתמת בדם. "את יכולה להביא לי חולצה?" שאלתי אותה והיא הנהנה. "אלך לקנות כמה דברים ואביא לך, כבר חוזרת."  אמרה ויצאה מהחדר. "אתה יודע, אם סלואן היה רואה איך אתה בוכה עליה, הוא היה צוחק." דקס אמר והנהנתי. "גם אני עד לפני כמה זמן הייתי צוחק על עצמי אם הייתי רואה את עצמי ככה." הודתי.
***
"היא לא סיפרה לכן?" שאלתי את אליף ויאז כשהגיעו יום למחרת. "לא ידענו שום דבר על הקטע איתך ועם סלואן ואבא שלה. טוב טכנית, לא אבא שלה הזבל הזה." יאז אמרה. הייתי בטוח שמאבי סיפרה להן עם כל מה שקרה, אבל כנראה שלא. "היא תצא מזה, נכון?" אליף שאלה בלחש והנהנתי. "היא חייבת." הסתכלתי לעבר סלואן, שהמטומטם הזה כבר התעורר. "ברצינות בנות, אל תהיו כאלה. הרופאים אמרו שהיא תחיה אז הכול טוב." הוא חייך. "אתה כזה מניאק סלואן," אמרתי והוא גיחך. "אני מקווה שיעבירו אותי חדר ולא אצטרך להיות עם כל הדרמטיות כאן. לא משנה, עפתי." הוא ישב ובא לצאת מהחדר עם הכיסא גלגלים, אך שנייה לפני עצר ליד המיטה של מאבי וליטף את פניה ואז יצא. "מה יש לו?" יאז שאלה. "אני לא יודע. בטח הוא הולך לדקס או משהו." היא נאנחה כששמעה את שמו של דקס. "בית החולים הזה לא טוב באיוורור. אליף, את באה קצת לבחוץ?" יאז שאלה אותה ואליף המשיכה להסתכל על מאבי. "אה? כן.. אני באה.." שתיהן יצאו. הכול מרגיש לי מוזר. כולם מרגישים לי מוזרים. התיישבתי ליד המיטה שלה והסתכלתי על פנייה הרדומות. ״את יודעת משהו, אוקיינוס? את בטח תצחקי עליי, ואולי תגידי לי שאני רציני מידי וחושב רחוק מידי, אבל קיוויתי שהפעם היחידה שאראה אותך בבית חולים זה רק מתי שנלך ללדת את הילדים שלנו.״
החזקתי בידה ופשוט דיברתי איתה וסיפרתי לה את הווידוי שלי. ״חשבתי שאולי..אני אהיה זה ששוכב במיטה הזאת רק כי שברתי רגל בתחרויות או משהו, ואת היית מרצה לי על כמה זה מסוכן.״ המשכתי וגיחכתי. ״אני זוכר את היום, לילה שהתאהבתי בך. או שלפחות.. הבנתי שאני אוהב אותך. זה היה בלילה של התחרות ההיא, אני ואת התערבנו, הייתה לנו התערבות ואת עמדת בה. היית באמצע כלוב בזמן שרכבתי על אופנוע וכולם שאלו מי את, אבל את כל-כך נלחצת שידעו, שנאלצתי להבריח אותך לאחד החדרים.״ רק הנשימות הארוכות שלה עושות קצת רעש. ״ואז קרה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי, נישקתי אותך.״ היא לחצה את ידי כמה פעמים והסתכלתי עליה. ״אוקיינוס.. רופא, אני צריך פה רופא!״ כמה רופאים באו ואז אווה נכנסה עם סלואן שנמצא על כיסא הגלגלים ואליף ויאז מאחוריהם. ״היא לחצה לי את היד,״ אמרתי והראתי להם שהיא עדיין ממשיכה ללחוץ לי את היד, כדי שלא ייחשבו שאני משקר או משהו. ״זה יכול לקרות, זה קורה בדרך כלל.״ אמר אחד הרופאים והתעצבנתי. ״מה לא ברור בתנסו להעיר אותה? היא לוחצת לי את היד! הנה!״ עדיין היא המשיכה ללחוץ לי באיטיות את היד, ואווה סימנה לאחד הרופאים שהיא מאשרת את זה. ״בסדר. אני צריך רק שבן משפחה אחד ישאר ויהיה כאן כשהיא תתעורר. עדיפות לאמא.״ אווה הסתכלה עליי. ״אני אשאר״ אווה אמרה והרופאים סימנו לכולם לצאת. ניסיתי להבין, באמת שניסיתי להבין. אבל היא אפילו לא אמא שלה.
״אתה יודע, אני וסלואן קצת דיברנו עלייך.״ דקס אמר בזמן שעישן סיגריה. ״בעיקר צחקנו עלייך, אבל גם די קינאנו והתלהבנו ממך.״ גיחכתי. ״קינאתם בי? אין במה לקנא בי, דקס.״ אמרתי.
״אתה בכוח רוצה שאני אחמיא לך, אה? היית יכול פשוט לבקש. כן, רואן. קינאנו בך על זה שמצאת מקום שאתה מרגיש בו טוב ושייך.״ הוא צחק קצת וגם אני צחקתי איתו, ואז בדיוק אווה יצאה בדמעות. ״היא רוצה שאתה תבוא,״ היא ניגבה דמעות ומייד נכנסתי אל החדר שלה.
מאבי
״מ..מאבי?״ רואן מלמל והתיישב על הכיסא ליד המיטה שלי והחזיק את ידי. ״הדאגת אותי כל-כך,״ הוא אמר ונישק את מצחי. ״אמרתי לך שהכול בסדר. זה פשוט קצת כאב, אבל הכול בסדר. וחוץ מזה, אמרתי לך שאני לא מתכוונת לעזוב אותך.״ חייכתי והוא נישק אותי בעוצמה. הוא החזיק בפניי והחזיק בהן כאילו להרגיש שהן אמיתיות והוא לא מדמיין. לפחות ככה אני חשבתי. ואז כשהתנתקנו, ראיתי שהוא מוחה דמעות. ״אל תבכה לי כאן עכשיו בבקשה..הספיק לי הדמעות של אווה.״ אמרתי והוא צחק. ״לא, לא. אלו דמעות של אושר. דרך אגב, מה עשית לה בדיוק?״ הוא שאל. ״היא באה להתקרב אליי ואיימתי עליה שאם היא תתקרב עוד צעד אחד אני אספר למשטרה שהיא הייתה מעורבת בזה גם.״ שנינו צחקנו. ״מגיע לה. שתצא בדמעות.״ הנהנתי. ״אני מסכים איתך.״ אמר. ״אם כבר מדברים על זה, לקחו עדות מסלואן?״ שאלתי. ״היו כאן שוטרים, אבל לא שידוע לי על זה משהו. בקושי יצא לנו לדבר.״ הוא הסביר לי והנהנתי ואז היו דפיקות בדלת ואז אליף ויאז נכנסו. ״תגידי לי, ממתי את עושה בעיות כאלה?״ יאז חייכה והתקרבה ואליף אחריה. ״מעכשיו מסתבר,״ אליף ענתה וגיחכנו, ואז איזו רופאה נכנסה. ״הו, לא ציפיתי לראות כאן מלא אנשים..״ הרופאה חייכה כשנכנסה לחדר ולקחה את הגיליון שהיה מונח על המיטה. ״אז.. מאבי, מעקב..תרופות..יפה. הכול בוצע. אם תמשיכי ככה את יכולה להשתחרר עוד יומיים.״ היא אמרה והסתכלה על אליף. ״הו, אליף! איך את מרגישה?״ היא התקרבה אליה וחיבקה אותה ואני ויאז לא הבנו מה קרה כאן. ״הכול בסדר..״ היא ענתה לה במבוכה. ״שמחה לשמוע.״ הרופאה אמרה ויצאה. ״מי זאת? משפחה שלך?״ יאז שאלה אותה. ״אה..כן. משפחה.״ היא הסמיקה. אני אלך לבדוק מה עם דקס וסלואן, בסדר? כבר חוזר.״ רואן נישק את מצחי ויצא מהחדר.