הצטלבות-סדרת ההצטלבויות #1

פרק שלושים ושתיים~

רואן
הגיע הזמן של החופה וכל-כך לא רציתי. לראות אותה נהנת, את האישה הרעה הזאת. "האם אתה, דאב הייטווד, תיקח את מרילין יגון לאישה?" אבי לא ענה, הוא רק לקח מהרב את המיקרופון ופנה אל עבר האורחים. "לא. אני לא לוקח אותך לאישה, מרילין. הבן שלי חשוב לי יותר ממך. ואני מצטער שלא הייתי שם בשבילו ולא האמנתי לו. ובזאת, האירוע נגמר." מרילין בכתה וכל האורחים החלו ללכת. רגע, עדיין לא הספקתי לדבר עם מאבי. התחלתי לחפש אותה ברחבי האולם ובסוף מצאתי אותה בבר החיצוני, שראשה מונח על השולחן והיא לא זזה. "מאבי?" נגעתי בראשה והרמתי אותה לצורת ישיבה זקופה. "את.. את שתית?" הסתכלתי לעבר הכוסות שהיו מונחות לפניה. "חשבתי שזה יעזור לי לשכוח.. כמו שאתה אומר," היא צחקקה וכמעט נפלה לאחורה עם הכיסא והחזקתי אותה. "לא, את לא היית צריכה לעשות את זה. בואי, אני אקח אותך הביתה." היא החזיקה בידי. "איזה בית בדיוק?..אתה יודע? גם אני אלכוהליסטית!" היא המשיכה לצחוק ומעיניה ירדו דמעות. "לא את לא, אני מבטיח לך, אוקיינוס."היא רק צחקקה ונדנדה את ראשה. "אני כן! זה זורם אצלי בדם..ההורים הביולוגיים שלי ככה, סלואן גם כזה.. ועכשיו אני. מה הלאה? הילדים שלי?" הורים ביולוגיים? מה זאת אומרת? ״אני מאומצת, אתה קולט? סלואן ידע בכלל ומסתבר שאנחנו ילדים שחוו אלימות על ידי הורים אלכוהליסטים עד גיל חמש, איזה מצחיק זה?״ עכשיו ממש ירדו מעיניה דמעות והיא חייכה. לא יכולתי להתאפק יותר, חיבקתי אותה אך היא דחפה אותי. ״אל תיגע בי ככה, זה גם באשמתך.״ זה כאב. ״בואי, אני אקח אותך הביתה.״ אמרתי. ״אני אלך לבד..״ אמרה וקמה מהבר הקטן והצדדי. ״כשאת במצב כזה? תהרגי אותי וזהו. אני מתקשר לסלואן שיבוא לקחת אותך.״ ובאותה השנייה התקשרתי אליו והסברתי לו את הכול והוא מייד בא. ״אני לא מבין, ההורים שלי לא שמו לב אליה?״ הוא שאל אותי כשהוא הגיע, והעדפתי לחשוף בפניו שאני יודע את הסוד הקטן שלהם. ״מאמצים, אנחנו צריכים לדבר, סלואן.
נמאס לי מזה כבר. תסתכל פאקינג עליה היא השתכרה כאן לבד כל הערב בלי שההורים המאמצים המזדיינים האלה שלכם ישימו
עין!״ הוא הנהן. ״אני מת לעשות לזה סוף, אחי. וכנראה שהגיע הזמן. אני אדבר איתך, בסדר?״ אמר והנהנתי. הסתכלתי מבט אחרון על מאבי, ששכבה במושב האחורי של הרכב מעולפת מאלכוהול. ״תשמור לי עליה, סלואן.״ לחשתי והוא הנהן ואז נסע עם הלב שלי. אלוהים, המראה הזה.. לראות אותה ככה.. לא יצא לי מהראש. ״הנה אתה רואן,״ אבי בדיוק עצר אותי. ״ראית את חברה שלך? ההורים שלה רוצים ללכת.״ חברה שלי. הוא לא יודע שהיא מעבר לזה. אף אחד לא מבין את זה שהיא כבר לא רק החברה שלי. היא פאקינג האוויר שאני נושם. החמצן שלי. ואני לא נושם כבר ימים שלמים. ״אח שלה לקח אותה,״ אמרתי בפשטות.
״ולגבי מה שעשית בחופה, אבא. זה לא יגרום לי לסלוח לך, אבל זה יגרום לי לפחות לנסות לחיות איתך בשלום, בתנאי שגם תפסיק עם השתייה.״ הוא הנהן ונגע בכתפי. ״מבטיח. אתה בא?״ שאל והנדתי בראשי. ״אבוא מאוחר, אל תחכה לי.״ הוא הנהן והלך.
אחרי זה מייד נסעתי לאחד הברים ושתיתי עד לא ידע. המראה שראיתי שהיא מעולפת מרוב אלכוהול מכאיב לי כל פעם רק יותר ויותר כשאני נזכר בזה. זה מכאיב גם יותר שאני נזכר שהיא לא לידי, אבל עדיין אני מרגיש כאילו היא נמצאת כאן..כמעט.
בשעות הקטנות של הלילה, לבד, החלטתי שאני צריך לדבר איתה מייד.
מאבי
הרגשתי יד חוסמת את הפה שלי מתוך השנה. לקח לי זמן להבין מה קורה, עם כאב הראש החזק מאוד שלי. התחלתי לצרוח בהיסטריה, עד ששמעתי קול שקצת הרגיע אותי. ״אוקיינוס תרגעי זה אני!״ שמעתי את רואן לוחש בזמן שידו סותמת את פי מבעד לחושך. ניסיתי לנשוך את כף ידו אך ללא הצלחה. ״את לא יכולה להכאיב לי יותר ממה שכואב לי, אוקיינוס.״ אמר וקולו היה צרוד. קול שבאמת נשמע כאילו עבר עליו הרבה. ״אני מוריד עכשיו את היד, את מבטיחה לא לצעוק?״ הנהנתי והוא הוריד את ידו והתיישבתי. ״מה אתה רוצה?״ ״אותך,״ אמר לי שוב כמו שאמר בחתונה שלא התקיימה. ״באמת שכואב לי הראש לזה עכשיו,״ אמרתי. ״את סיפרת לי שאת וסלואן מאומצים.״ שיט. לא התכוונתי. ״טוב כן זהו. זה הסוד הגדול, מרוצה?״
״בגלל זה את היית.. את עדיין כל-כך..-״
״דפוקה? כן בהחלט.״ אמרתי במקומו. ״לא ממש לא. התכוונתי להגיד ׳נראית מרוחקת׳. אלוהים אוקיינוס, בחיים לא הייתי חושב שאת דפוקה.״ הורדתי את ראשי. ״אני רוצה לספר לך את הסיבה שאמרתי לך את הדברים ההם, אני רוצה להצטער, אני רוצה למצוא פיתרון.״ הרגשתי שגם הוא שיכור לא פחות מכמה שאני שיכורה, אבל המילים שלו לא באו מהאלכוהול, הן באו מהלב. המשכתי להקשיב לו. ״אני לא רוצה את מה שיש בנינו עכשיו ואת כל הכאב הזה, אני רוצה אותך. רק אותך, מאבי. אני רוצה להיות איתך, לשמוע מה עובר עלייך, לדעת מה מציק לך או מי, לתמוך בך ולהיות שם בשבילך. לגעת בך ולחבק אותך ולהריח אותך בידיעה גמורה שאת שלי בלי חשש שאת מסוגלת כל רגע להיות של מישהו אחר.״ עיניו התמלאו בדמעות. ״אלוהים, רואן.. באמת חשבת שאני מסוגלת להסתכל על מישהו אחר מלבדך כרגע?..״ לחשתי והוא מחה את דמעותיו. ״המחשבה על להמשיך הלאה לא קיימת אצלי אפילו,״ התוודתי בפניו. הוא החזיק בפניי, והסתכל עליי. ״מאבי.. אני אוהב אותך.״ אמר והרגשתי את הדמעות יורדות ממני. ״אוקיינוס, אני אוהב אותך כל-כך שאני לא יכול לחשוב על יקום שבו את לא קיימת. את רוצה לשמוע עוד משהו?, אני אוהב אותך כמו שתיאו אוהב את אסייה,״ אמר וציין את שמותיהם של הדמויות מאחד הספרים שקראתי. באותו הערב שהוא וסלואן נכנסו דרך המרפסת שלי כשסלואן שבר את הרגל. ״אני אוהב אותך כמו שלאיו אוהב את לילך, אני אוהב אותך כמו שאמרי אוהב את רוֺז, וכמו שדניז אהב את נפס. בכל הדרכים, אני אוהב אותך.״ אלוהים, עכשיו הוא ציטט את שמותיהם של הדמויות שלי, מהספרים שכתבתי, הוא קרא אותם. את כולם. ״איך אתה-״ הוא החזיק בידו את המחשב שלי והושיט לי אותו. ״מתי הספקת?״ שאלתי. ״באחד הלילות הקבועים שאני יושן במרפסת שלך, אוקיינוס. לקחתי לי אותו כדי לקרוא.״ הוא גם ישן כאן כל הזמן הזה? ״רואן, אני לא מבינה-״ הוא קטע אותי בנשיקה וטרף את פי והפיל אותי אל המיטה. הוא החזיק בראשי והעמיק את הנשיקה כל פעם יותר ויותר. ״רציתי את זה.. חיכיתי לזה כל-כך הרבה,״ אמר והמשיך לנשק אותי ואני אותו, אך עצרתי. אני רוצה קודם תשובות. ״תספר לי,״ ביקשתי והוא עצר. ״זה היה ככה-״ התיישבנו והוא התחיל להסביר והרגשתי שעוד משהו שהאמנתי בו נשבר.