שקר תמורת שקר

חלק 4: יציאה לפומבי

"חשבתי שזה נראה מוזר שפתאום את יוצאת עם החתול השחור," קולה של אליה נשמע דרך הטלפון. "זה הגיוני עכשיו."

מרינט קפצה בחזרה למיטה, כשהטלפון שלה צמוד לאוזנה. "יאפפ, עכשיו אני החברה המזויפת של החתול השחור."

"זה יכול היה להיות גרוע יותר. לפחות הוא חתיך."

"אליה!"

"מה? זה נכון."

"יש לך חבר."

"זה כמו ללכת בקניון. רק בגלל שאני לא קונה שום דבר לא אומר שאני לא יכולה להעריך את העבודה."

מרינט נאנחה. "נופ. לא עוד. שינוי נושא בבקשה."

צחקוק נשמע. "למה, מרינט, את נשמעת מאוד מובכת כרגע. יכול להיות שאת באמת--"

"אוח, לא. אני יודעת מה את הולכת להגיד, והתשובה היא לא. אני לא מחבבת את החתול השחור."

"את בטוחההה?"

"כן! החתול השחור הוא... הוא כמו..."

"כמו?"

תמונה קפצה למוחה שלו מציע לה ורד אדום ומתקרב בכדי לנשק את לחיה. חמימות מילאה את פניה של מרינט. בסדר, אז הוא יכול להיות מקסים לפעמים, אבל הוא עדיין רק ידיד. ידיד טוב מאוד.

"תראי, אני רק עוזרת לו," היא התעקשה. "זה לא מה שאת חושבת."

"אה-הא."

"זה נכון!"

"בסדר, בסדר. אני מאמינה לך. את תמיד מריירת כשאת מסתכלת על אדריאן בכל מקרה."

סומקה של מרינט התכהה. "אני לא מריירת כשאני רואה אותו."

"אחות, את מריירת. מריירת כאילו שאני צריכה לנגב לך עם מפית את הסנטר שלך. אני פשוט מתרשמת מהעובדה שהוא לא שם לב. הילד הזה עיוור אבל לגמרי."

אנחה. "אני חושבת שזה יותר המזל הרע שלי. כל הזמן שאני מנסה לספר לו איך אני מרגישה, משהו לא עובד. לפעמים אני תוהה אם זה היקום מנסה להגיד לי שאנחנו לא מתאימים אחד לשני. אולי נועדנו רק להיות חברים..."

"אני חייבת להודות, באמת יש לך מזל גרוע כשזה נוגע אליו."

"אני יודעת, ועכשיו אפילו אם בעזרת איזה נס הוא יחליט שהוא רוצה לצאת איתי, אני לא אוכל בגלל שאני מעמידה פנים שאני החברה של החתול השחור."

"לפחות הוא יודע. זאת אומרת, הוא הראשון שאמר שאת יוצאת עם החתול השחור."

"זה לא מראה אפילו יותר שהוא לא מעוניין בי ככה? הוא פשוט דחף אותי לחבר שלו."

דממה.

"אליה?"

"סליחה, אחות. אני לא יודעת מה להגיד על זה לטובתך."

מרינט נאנחה והניחה את זרועה מעל עיניה. "ידעתי. אין שום תקווה. אדריאן תמיד ייראה אותי בתור רק ידידה."