שקר תמורת שקר

חלק 6: ביקור לילי

"למה הגעת?" מרינט אמרה, חיבקה את עצמה בזרועותיה בזמן שרעדה מהרוח הקרירה. "ממש קפוא הלילה."

החתול השחור חייך והחזיר את המקל שלו למקום. "רק רציתי לבדוק מה איתך. לראות מה את עושה וזה."

"היית יכול לשלוח לי הודעה."

הוא התכופף לעברה. "אה, אבל אז לא הייתי יכול לראות אותך."

לחייה התחממו, אבל היא גלגלה את עיניה ודחפה אותו מעט לכיוון הסולם. "בסדר, אבל תיכנס פנימה. ממש קר כאן בחוץ."

היו דפים מפוזרים על רצפת החדר שהיו עיצובים דחויים שהיא זרקה. היא מיהרה, הרימה אותם והתנצלה על הבלגן. הוא התכופף לעזור והסתכל על אחד מהם.

"שמלה נחמדה," הוא אמר.

היא חטפה ממנו את הדף. "היא לא נחמדה. היא נוראית."

נשמע רמז לסימפטיה בקולו. "את עוברת תקופה קשוחה בנוגע לעיצוב?"

"כן, אני--" היא מצמצה. רגע, ממתי החתול השחור ידע שהיא מעצבת אופנה? הם מעולם לא דיברו על זה.

"אם זאת את שמכינה את זה, אני בטוח שזה יהיה מדהים," הוא המשיך, לא שם לב לבלבול שלה. "את ממש מוכשרת."

"איך?"

עכשיו היה תורו למצמץ בבלבול.

"איך אתה יודע שאני מעצבת?"

"הו." הוא חיכך את עורפו והסתכל הצידה. "טוב, אה, זאת אומרת, עיצבת את הקאבר לאלבום של ג'אגד סטון, ואה, יכול להיות שאדריאן סיפר לי כמה דברים."

"אדריאן?"

"כן."

ליבה התחיל לפעום בקצר מהיר יותר. "אדריאן מדבר עליי?"

"ברור." החתול השחור קרץ. "הוא אחד מהמעריצים הכי גדולים שלך. זאת אומרת, הכובע שעיצבת לתצוגת האופנה של גבריאל היה מדהים."

היא רצתה להימס לשלולית על הרצפה. אדריאן דיבר עליה. אפילו החמיא לה.

"אה, מרינט?" כפה אחת נופפה מול פניה.

היא נענעה את ראשה. נכון. להתרכז. יש דברים יותר חשובים שצריך לדבר עליהם.

"אני יכולה לשאול אותך משהו?" היא שאלה בזמן שזרקה את העיצובים הדחויים אל הפח. 

"בטח."

"אדריאן... יודע מי אתה?"

הופיע חיוך חושף שיניים על פניו והוא התקרב אליה עד שהאפים שלהם כמעט נגעו. "למה? סקרנית לדעת מי אני מתחת למסכה?"

היא דחפה אותו אחורה עם אצבע אל מצחו. "לא."

"מיאאוץ'." הוא שם את ידו על ליבו. "הנסיכה מרושעת הלילה, ואחרי שהגעתי כל הדרך הזאת בקור..."

שפתיה התעקמו. "תהיה רציני, חתול שחור. אדריאן יודע או לא?"

הוא הפסיק עם המשחק והסתכל עליה עם גבותיו מכווצות. "למה?"

"אני פשוט... מודאגת, אני מניחה. הוא חבר שלי, זה לא יכניס אותו לסכנה אם הוא יידע מי אתה? עש-לילה יכול לנצל אותו."

החיוך חזר לעיניו והוא הניח יד על כתפה. "את יודעת, יש לו מזל שיש לו אותך בתור חברה, מרינט. אבל את לא צריכה לדאוג. אני יודע שאסור לי לספר את הסוד הזה." הוא הוריד מכתפה את ידו וטון הדיבר שלו התעצב. "לא הייתי רוצה לאכזב את החיפושית."

"החיפושית?"

"היא לא רוצה שנחשוף את הזהויות שלנו. לא אחד עם השני, לא עם אף אחד. אני יודע למה אנחנו צריכים לשמור עליהם בסוד, אבל..."

"אבל מה?"

הוא נענע את ראשו בחיוך מוזר, מוחק את המחשבה שעלתה למוחו. "זה שום דבר. בכל מקרה, לא באתי הנה בכדי לדבר על החיפושית. מה קורה איתך?"

היא הצטרפה אליו והתיישבה על המיטה הקטנה שלה והם דיברו-- על תשומת הלב (הטובה והרעה) שהפנו למרינט מאז הראיון, על דברים רגילים בחיי היום-יום שלה, כמו העיצובים שלה ובית הספר. זה היה קל לדבר איתו. אפילו טוב יותר, הסתבר שהוא היה גאון בפיזיקה והוא היה יותר משמח לעזור לה בשיעורי הבית שלה.

הם עברו לשבת על הרצפה, הספר שלה היה פתוח מולם. היא סובבה את העט בידה בזמן שחיפשה בספר את השאלות שהיא פחות הבינה.

"אתה באמת לא חייב להישאר ולעשות את זה," היא אמרה בהצעה. (פיזיקה לא היה המקצוע שהיא הייתה מומחית בו, והיא ידעה שהיא הייתה יכולה להישאר שם למשך שעות אם היא הייתה מנסה לפתור את התרגילים בעצמה.)

"זה בסדר." הוא חייך ודחף מעט את כתפה. "חוץ מזה, אני אוהב לבלות איתך."

"אבל מה לגבי המשפחה שלך? הם לא ידאגו אם תיעלם להרבה זמן?"

ההבעה שלו כבתה, כאילו האור בעיניו התעמעם.

"חתול?"

שפתיו זזו מעט. "זה יהיה בסדר, מרינט. תסמכי עליי."