שקר תמורת שקר

חלק 34: אנחנו צוות

מרינט הסתובבה בחדרה, וחיבקה את עצמה. "אני עדיין לא מאמינה, טיקי. אדריאן הוא החתול השחור והוא אוהב אותי! הוא באמת אוהב אותי!" היא נאנחה בשמחה ונפלה על מיטתה. "זה הדבר הכי מושלם שיכול היה לקרות."

טיקי צחקה, ריחפה אליה ונחתה על כרית החתול. "אני שמחה בשבילך, מרינט."

שפתיה התכווצו. "זה מה שאת אומרת, אבל שלא תחשבי ששכחתי שידעת כל הזמן הזה ולא סיפרת לי. אפילו לא כשהייתי קרועה כשחשבתי שאהבתי גם את החתול וגם את אדריאן."

"אני מצטערת. הלוואי ויכולתי להגיד משהו, אבל זה בניגוד לחוקים מצידם של הקוואמים לחשוף מחזיק מופלא אחד לשני ככה. הייתי חייבת להגן על הזהות של אדריאן. ואפילו אם הייתי מנסה לספר לך את השם שלו, הקסם היה עוצר אותי."

אנחה יצאה מפיה. "אני יודעת."

למרות שזה הרגיש דיי משפיל. כל הזמן הזה, טיקי הקשיבה לברבורים שלה על כמה שהיא אוהבת את אדריאן ו--"

"הו אלוהים," מרינט נאנחה באימה, עיניה נפתחו לרווחה בזמן שאחזה בשיערותיה.

טיקי מצמצה. "מה?"

"דחיתי את החתול כל כך הרבה פעמים."

היא מצמצה פעם נוספת.

"זה היה אדריאן, טיקי! דחיתי את אדריאן כל כך הרבה פעמים!"

יבבה נפלטה ממרינט והיא חיבקה את הכרית שלה אל חזהה, הסתובבה סביבה ומצד לצד בזמן שסגרה את עיניה. מה הוא יחשוב על זה? עליה? הוא חושב שזה מצחיק? הוא היה מבואס מזה והוא לא אמר לה?

"טיקי!" היא התיישבה ועדיין חיבקה את הכרית שלה. "מה אם הוא יזכור איך דחיתי אותו בכל הפעמים האלה וישנה את דעתו לגביי? מה אם--"

"מרינט."

"--הוא ייפרד ממני עוד לפני שנוכל להתחיל מערכת יחסים אמיתית ו--"

"מרינט!"

מרינט סגרה את פיה.

"תנשמי," טיקי אמרה.

מרינט לקחה נשימה. הלחץ לאט לאט נעלם מכתפיה ואצבעותיה שחררו את אחיזתן בכרית. אפילו המחשבות הרצות במוחה הפכו לסלט מאשר רכבת שמתקרבת לקריסה.

"את לא צריכה לדאוג," טיקי אמרה ונתנה לה טפיחה על ראשה. "אדריאן אוהב אותך. הוא לא ישנה את דעתו."

"את באמת חושבת?"

"הוא התאהב בך פעמיים אחרי הכל."

מרינט חייכה לעצמה ברכות. "הוא באמת התאהב בי פעמיים, נכון?"

"לגמרי." מצחה של טיקי התכווץ. "למרות שאני תוהה איך את מתכננת לצאת איתו. הדברים היו דיי מסובכים בשביל שניכם."

"אנחנו הולכים לדבר בדיוק על זה כשהוא יבוא הלילה."

עד כמה שהיה נחמד להתכרבל ולדבר עם אדריאן במרפסת, הוא היה צריך לפגוש את הנהג שלו וללכת הביתה לפני שההיעלמות שלו הייתה הופכת לחשודה מדי. הדבר האחרון ששניהם היו צריכים באותו הרגע היה יותר סיבוכים.