שקר תמורת שקר

חלק 18: אופס

"החתול השחור הוא נשקן טוב?"

מרינט מצמצה בבלבול כשהיא לפתע נלכדה על ידי קבוצה של תלמידים שלא היו מכיתתה. "אה..."

"איך הוא מתחת למסכה? הוא חתיך כמו שהוא נראה?"

"באמת בגדת בו עם אדריאן אגרסט?"

"מה? לא!" מרינט טענה. "בפעם האחרונה, אני בחיים לא אעשה את זה לחתול השחור!"

"אבל את כן מחבבת את אדריאן, נכון?"

לחייה האדימו. היא פתחה וסגרה את פיה, פאניקה אחזה את לשונה. היא אוהבת אותו, אוהבת אותו, אוהבת אותו. זו צעקה חוזקת במוחה, האמת שכתובה בליבה. אבל היא לא הייתה יכולה להגיד את זה. היא לחלוטין לא יכולה להגיד את זה. וזה דבר רע. מה שלא היה יוצא לה מהפה היה בלגן, היא פשוט ידעה את זה.

"תראו, נבל-על!" מישהו צעק.

כולם הסתובבו ממרינט. כמה צעקו ורצו בפחד. היא הייתה מוכנה לקפוץ לפעולה כשיד תפסה את שלה והיא מצאה את עצמה מסתכלת על עיניים בהירות וזוהרות.

"אדרי--"

"ששש." אדריאן סתם את פיה באצבעותיו. "לכאן."

היא הייתה כל כך מבולבלת בכדי להתנגד. הוא הרגע נגע בשפתיים שלה. בשפתיים שלה.

הוא גרר אותה אל חדר הלוקרים, הכניס אותה אל אחד מהם, וסגר את הדלת מאחוריהם. הכל הפך חשוך. ליבה פעם בחוזקה, ופעם, ופעם. היא הייתה מאוד מרוכזת בעובדה שהוא עדיין אחז בידה, וכמה קרובים הם עמדו אחד ליד השני. (הודות למרחב הקטן.) רק עוד צעד אחד והיא הייתה נוגעת בו.

"אמ," היא אמרה ובלעה את רוקה. "מ-מה קורה?"

"היה נראה שהיית צריכה קצת עזרה."

"הא?"

הוא עזב את ידה, ואז היו כמה נגיעות לפני שהאור מהטלפון שלו האיר ביניהם. עכשיו היא הייתה יכולה לראות את השובבות שהייתה בעיניו. "אמרתי שאבוא להציל אותך אם היית סובלת מיותר מדי תשומת לב."

לסתה נשמטה. "רגע, זה היית אתה! אתה זה שאמר שיש נבל-על!"

"מודה באשמה. למרות שאהה, אולי תרצי להחליש את הקול שלך. עדיף שהם לא ימצאו אותנו כאן."

היא הרימה את שתי ידיה אל פיה. "אופס. סליחה."

למען האמת היא רצתה לצייץ משמחה היא בלוקר עם אדריאן.

...

בסדר, זה בעצם נשמע קצת מוזר, אבל עדיין. זה דיי מובן שאם אתה תקוע בלוקר עם הבן אדם שאתה מחבב, מן הסתם שתרצה לצייץ משמחה. למרות שבאותו הרגע שהיא חשבה על זה, היא לא הייתה יכולה לזכור אם היא שמה דאודורנט באותו הבוקר. הו לא. מה אם היא מסריחה? מה אם היא מריחה נורא והוא יכול להריח את זה?